אם היו עינויים

אתמול כתבתי ומחקתי וכתבתי ומחקתי ואף הזמנתי א.נשים לקשקש איתי מתוך מחשבה (די סתומה, יש להודות) שאולי-

אני אפילו לא בטוחה מה בדיוק. כל המבטים צורבים אותי בשנים האחרונות. כל הסובייקטים מזכירים לי שאני יותר מדי סובייקט (איפה אפשר לעשות דיליט?). אפילו השטויות היפות שאני מספרת לעצמי על עצמי לא משמחות אותי. 

בסדר. העיקר שכפתור המחיקה סולח הכול (וזה גם קצת עצוב. המחשבה שאני עייפה ונבוכה ובעיקר מעוכה מכדי לתת לאדם שני להכיר אותי באמת, כי גם את זה אפורר בסוף לאבק. למה לטרוח?).