הפעם היא זוכרת. ועוד איך זוכרת. היא זוכרת בכל פעם שהיא נזכרת בנתי, מסתכל עליה באכזבה. בכל פעם שגיל מנסה להעלות את הנושא בעדינות (וליה טורקת עליו את הדלת, אבל... זוכרת). היא זוכרת ביום שלישי, בשיעור תולדות, כשהנתי המעצבן הזה אפילו לא מסתכל עליה. היא צריכה להתמתח, להבליט את החזה ולהסב את תשומת ליבו בקול מתוק (אז, רק אז הוא מבחין. תודה באמת).
זה מבאס תחת. ליה רגילה להיות התלמידה החביבה עליו. התלמידה שאליה הוא פונה תמיד כשאף אחד לא מתנדב לענות. התלמידה שתמיד תדע את התשובה, אחרי שכל הניחושים המהוססים יגוועו לכדי מלמול שקט.
אבל עכשיו הוא לא מסתכל עליה וזה לא הוגן. זה משבש את הקצב הנעים והטבעי שליה התרגלה אליו (קצב שדמה קצת לפינג-פונג או אולי לטניס, אבל היה נעים בעיקר כי נתי התרוצץ ושאל וחייך ו... ליה עשתה את עצמה כאילו היא לא משתתפת).
אולי היא משחזרת דברים מהבית. גם אבא אהב לתת לכולם לרדוף אחריו, רק כדי להגיד שהוא עסוק ועובד ו-לכי תציקי לאימא שלך. המחשבה הזאת גורמת לה להרגיש בוגרת ומעונה באופן מענג.
היא אוהבת להרגיש בוגרת (ומתקשה להתעלם מהקול הנבזי שלוחש שהיא אוהבת להרגיש בוגרת פשוט בגלל שנתי גורם לה להרגיש קטנה כל כך. קטנה וטיפשה וחרמנית).
"זכרתי." זה הדבר הראשון שהיא אומרת ביום רביעי. נכנסת לכיתה, זורקת את הילקוט על השולחן הכי קרוב, ונועצת בו מבט חד.
נתי מרים גבה (זה לא יעבוד לו. ליה רק מגלגלת עיניים). "הגרביונים," היא אומרת ביובש. "והשמלה כאן-" היא צובטת את רוכסן הילקוט.
"אוקיי. למה את מחכה?"
למה היא מחכה? לך, הוד מעלתו. אבל ליה לא עונה. משום מה, היא מניחה שהוא עומד לסובב את הגב בזמן שתלבש את השמלה, אבל נתי רק נשען לאחור נגד השולחן ומשכל ידיים. המכנסיים שלה כבר פתוחים כשהיא מבחינה בו.
"אתה...?" היא לא בטוחה מה להגיד. הלחיים שלה בוערות.
"אני מחכה שתתאפסי על עצמך."
כן. אבל זה לא אומר... או שזה כן אומר?
היא זוכרת. שוב. איך נגע בה בשבוע שעבר. אחר כך, ליה חזרה הביתה והתלבטה אם לגעת בעצמה. זה היה מחרמן אבל גם... מבהיל. מצמית כמו שאף מגע אחר, מאף אדם אחר, לא היה קודם לכן. כאילו היא פרפר נעוץ בקופסת תצוגה ונדלקת רק כשהוא מסתכל עליה.
היא לא רוצה לגעת בעצמה תוך מחשבה על נתי. אבל... היא בת שש-עשרה והיא חרמנית, ובסוף – כשהיא שולפת את הדוש במקלחת ומכוונת אותו אל הדגדגן שלה – המחשבות גולשות מעצמן.
כן. זה לגמרי קורה. וליה שלמה עם זה. בערך.
היא מתלבטת אם לעשות לו הצגה כשנתי מסמן בתנועה קטנה של פרק ידו שהיא גוררת את הזמן. בסדר. לא צריך. ליה זורקת את הג'ינס והחולצה על השולחן מאחוריה, ובתנועה אחת מהירה, זורקת על עצמה את השמלה.
"היא לא נסגרת בחזה." היא זוקרת את סנטרה. כן, נתי בטח אוהב את זה. השמלה עדיין יושבת עליה בול. אימרת תחרה מתרפקת על הירכיים. מותניים צרות, הדוקות, מדגישות ישבן עסיסי. רק החזה-
"אולי אם תורידי את החזייה."
"זה- אני. אה-"
"את לא חייבת. אני אבין לגמרי אם את לא רוצה."
וליה שומעת: אבל אני אהיה מאוכזב. זה... אוף.
"רגע-" היא עומדת להפנות לו את הגב, כשנתי מרים גבה.
"את מסתתרת ממני."
"זה, אממ." כי הוא המורה שלה. וזה מביך. והוא אומר לה מה לעשות, ולה אין שליטה על הסיטואציה בכלל. אצבעותיה של ליה מרחפות סביב השרוולים התפוחים. לרגע, השמלה נראית לה ילדותית ומטופשת. אבל נתי מסמן לה להמשיך.
בסדר. כשעיניה מחפשות את שלו, ליה מפשילה כתפיה אחת, מוציאה ממנה את הזרוע, ואז את השנייה. היא מתלבטת אם להציע לו לפתוח את קרס החזייה, אבל אז היא מושיטה את ידיה לאחור ו-סנאפ.
החזיה תלויה על שדיה. רצועה שמוטה מכל כתף ושתי פטמות בולטות, ורודות, מחזיקות בקושי את הבד. הבטן שלה מתכווצת.
נתי מסמן לה להמשיך. היא מסירה בזריזות את החזייה, וכשלרגע, זרוע ימין נתקעת בניסיון להחזיר אותה לשרוול, מחשוף התחרה מבריש את הפטמה שלה ו-
שיט. היא יכולה להרגיש את מגע הבד כל הדרך אל הכוס.
אבל זהו. נגמר.
"הינה." ליה משכלת את זרועותיה. היא לבושה. זה עדיין צמוד, אבל... הבד מחולק בצורה קצת אחרת. זה נראה... קצת יותר מכוון. קצת יותר צנוע. "מה עכשיו?"
