אם היו עינויים

הימים האחרונים (וגם הזהב, בעצם), היו ניסוי מעניין ב-over indulgence. מי אני, מה אני עושה ומה יוצא לי מזה כשאני כותבת בבלוג כמה וכמעט כל מה שמתחשק לי, ואומרת כמעט כל מה שאני חושבת, לכמעט כל מי שבא לי. אם חושבות על זה, מדובר בניסוי במינונים. בדרך כלל כשאני עושה ניסויים כאלה, אני שחוקה וקהה מחשיפת יתר. אולי גם הניסוי הנוכחי היה תוצר של חשיפת יתר. כי הכול מאוד בסדר, ויש מהכול, ואני מאוד בסדר (you get my drift), אבל העולם טיפש ומשעמם. אז מה אכפת לי לתקוע בו אצבעות כדי לראות אם במקרה הפלסטיק מסתיר איזה זרם חשמלי חמוד.  

הבעיה היא שכן אכפת לי. אכפת לי כשאין לי הרבה לייקים. אכפת לי כשאני רואה כותבות אחרות מתערטלות ומרגישה רע בשבילן (ומרגישה רע בשביל עצמי by proxy). אכפת לי כשהעניין שלי נתקל בחוסר הבנה ורתיעה ובאופן כללי כשקוראים אותי לא איך שאני רוצה להיות נקראת. אז אני מנסה לשכנע את עצמי שאולי טוב שאכפת לי, אבל מכל הדברים שבסדר, דווקא היחס ביני לבין העולם הוא מאוד... חמקמק ונזיל ולא בשליטתי. אני מנסה להחזיק את המקל בשני הקצוות: לרצות בכל מאודי ובכל ההתלהבות שלי, אבל גם to detach with love. זה לא כל כך עובד (ואני לא כל כך מופתעת. הייתי רוצה להיות שלמה יותר עם הדברים שאינם בשליטתי, אבל נו. לרצות זה קל).