הלאה....

הדלת הזו של הצימר , נסגרת בפני העולם
היומיום נשאר בחוץ
השיגרה ,
האנשים.

נבנית שם אינטימיות וקירבה של מ'ס שעות

נוצר ביחד אחר
משותף
נולדות חוויות ועוצמות ברמות גבוהות
והמתח החיובי הזה מגיע לשיאים לא שגרתיים...

השעות נוקפות
מגיעה שעת הפרידה
והתחושות עדיין עילאיות...
וכשאת מגיעה הביתה
למציאות
לשיגרה
לריחוק הזה ממי שקודם או אתמול כלכך עטף אותך
ונפילת המתח (בלשון המעטה) לא מתאחרת להגיע

תחושת ההיי מפנה מקומה ל- בדידות.
ההרגשה היא שלפתע נותרת חשופה , בלי המסגרת הזו העוטפת שגוננה עליך
"שהלבד" הזה גדול לך

הסשן דומה לבלון שמנפחים עוד ועוד ועוד
ולאחריו מגיעה ההתפוצצות שלו - ובריחת האוויר..

הכל בסדר אם יש מי שיאסוף את השברים והרסיסים של ההתרסקות
מי שיבין יתמוך יכיל ויהיה שם גם ממרחק
הכל לא בסדר כשלו קורה ההפך והוא צריך להתרחק ולעבד
הכל לא בסדר כשנאמר לך שהתופעה הזו לא ממש מעניינת אותו
שהיותי שפחה מחייב להתאים עצמי אליו ולא ההפך

ואני חושבת הלאה,
ושואלת את עצמי האם אני אוכל אחרי כל סשן כזה להתאים עצמי אליו ולאפשר לו "לעבד" בזמן שאני מתרסקת לבד?
האם כל סשן מטריף ככל שיהיה שווה אם אצטרך כל פעם מחדש להתמודד בדרכי בזמן שהוא זקוק לריחוק הזה?.. בזמן שהקירבה כלכך נחוצה לי?


ובכלל איך אצליח להתמסר למישהו בטוטאליות שמצופה ממני
אם בזמן הכי קריטי עבורי הוא "איננו"
איך אוכל להרגיש כלפיו רגשות? לבטוח בו? לציית לו?