השקט היה מעיק
היית מרוחק ולא ניסית להושיט יד כמו בדרך כלל
(כשכבר הושטת זה היה כדי לקחת ממני את התכשיטים שהורית לי להסיר מעליי)
הבטת בי בלי סוף
ואני רק ניסיתי לחמוק מהמבטים הללו, מפנה מבטי לכל נקודה אפשרית רק לא ישר,לכיוונך!
התמקמנו
דרשת שאתקלף מבגדיי
ונשארתי רק עם אותו חוטיני עם הדגל שצוייר לכבודך כשהצד הצר נלבש מקדימה
פיסקת את ירכיי
מביט ואומד רטיבות בעיון רב
תוך ליטופים לירכיי שסגרו ופתחו אותי מהפחד שתצבוט או תכאיב..
הגעת לשבת לידי
התחתונים הוסרו "והכנת" אותי לחינוך הצפוי
בהתחלה עוד ניסיתי בעדינות לנסות ולבטל את רוע הגזירה
ניסיתי להבין על מה העונש ולהסביר לך שאני לא אשמה ושהיו לי סיבות מוצדקות
ענית שאתה מבין אבל חינוך חייבת לעבור
הושבת אותי בסמוך אליך מנסה לחגור אותי בשלב ראשון עם חגורת הבטיחות שברכב
יישרת את החבל מכין אותו לקשירה
והסברת לי שעדיף שלא נבזבז זמן יקר במלחמות והתנגדויות
שנעבור את זה יחד ונתפנה לחלקים המהנים יותר
הקשבתי לך בדממה שאיימה לפרוץ
התחלת לקבע לי את הצוואר ואני חוככת בדעתי איך להגיב..
עד שהר הגעש התפרץ
צרחתי שאני רוצה הביתה
שהיחס הזה לא מגיע לי
איימתי איומים מהלחץ..
התחלת להתיר את המעט שנקשר
ושניה לפני שיצאת לכיוון ההגה חזרה בהפגנתיות ..שאלת אם אני בטוחה שזה מה שאני רוצה
לא עניתי לך כששניה אחר כך שוב צרחתי בכעס עצום שאם עושה לך טוב להכאיב לי
אז ב ב ק ש ה!!
הנה! קח! עשה בי כרצונך!
כשבמחשבה : כן כן עשה בי כרצונך אבל אתה תפסיד מזה (כבר לא התאים לאיים בקול רם אחרי "שהבעתי הסכמה" - צינית אומנם)
שוב חזרת לקשור
וההתנגדות שלי עברה לפאזה שונה
תחינה
בכי
שידול
נעקדתי בדיוק כפי שתיארת במייל
נשקת לפיטמותיי
ודרשת שאומר 10 פעמים שאוהבת אותך (כשברור לי שזה הולך להיות מלווה בצביטות כמספר האמירות)
לא הייתי מסוגלת
והתחלת להפעיל לחץ מאסיבי...כשאתה ממולל את פיטמותיי תוך כדי, מנשק לראשי (מתישהו גם ביקשת נשיקה ולא רציתי בשום אופן! כעסתי עליך מאוד!)
בסיר הלחץ הזה נדרשתי לברך את "ברכת אדוני"
ולומר לך שאני מוכנה לחינוכי אדון שלי
כלום ממה שהיה עליי לומר לא העזתי להוציא מפי ולתת בכך את יריית הפתיחה לחינוכי
הרמת קולך
איימת בסטירה ואני גימגמתי בקושי רב....
"מוכנה לחינוך אדוני"
איך שסיימתי את המשפט
- התרת אותי -
התביישתי!!!!!!!!!!!!!
הסברת לי שחינוכי חשוב הרבה יותר מלהכאיב לי באמת
ואני לא ידעתי את נפשי...מההלם...בושה....
ורק לחשתי - מצטערת
לפני 14 שנים. 22 באפריל 2010 בשעה 19:45
