בניגוד לעבר, לא נידנדתי על פגישה
לא הבעתי געגוע
לא הכנסתי לתודעתי רצון כלשהו שקשור בך, מלבד המעקב הצמוד אחרי המיילים, כשלרוב הגבתי בענייניות שאינה אופיינית לי
כשהודעת לי 2-3 ימים מראש על פגישה, כשחלף פחות משבוע מהקודמת - הופתעתי מאוד (בלשון המעטה!)
לא גיליתי לך אבל ההפתעה הזו, הוציאה ממני לא רק לחץ חיובי, אלא לחץ שלילי וחיובי בו זמנית.
הכל נראה לי קשה מסובך בלתי אפשרי
ובמוד הזה פעלתי בין התארגנות לפגישה, לבין האנטי שנולד בי.
יום הבחירות נפל יומיים קודם והחופש מהעבודה, הפינוק שבבטלה ובקניות, אפשרו לי מרחב נשימה
מה גם שסוף סוף יכולתי להרשות לעצמי לקנות מתנה בכסף שנתת לי למטרה הזאת.
לא התכוונתי לטרוח ולצאת לבחור כמו שויתרתי על "התענוג" 4 שנים קודם...
המייל ממך לא השאיר מקום להתלבטויות, "את יוצאת לבחור "! (מעניין לאן אפשר לקחת שליטה, ולהשפיע (-: )
עשיתי לך טיזינג שמטרה בצידו- לגלות במי אתה מצדד בבחירות
הודעתי לך שאצא לקלפי אבל שאבחר בפתק\מפלגה הכי הזויה ולא משפיעה ! (ובכדי להוסיף נופך מוקצן, גם ציינתי את שם המפלגה)
הטיזינג שלי עבד בחלקו
הורית לי לבחור לאותה מפלגה שאני משערת שהיא בחירתך
ולאחר מכן, לצלם לך תמונה עם הפתק צמוד לכ'...ואויי ואבוי אם טועה.
ביצעתי את המוטל עליי וכמובן שצדקתי
ועל כך קיבלתי "חנינה" - ביטול העונשים שנצברו לחובתי
"סמכתי" עליך שכבר תדאג לצבור אותם, באותה מהירות, אם לא למעלה ממנה, חזרה, וכך היה.
יום הפגישה מגיע, זה סוף שבוע, האוטובוס עמוס ואני מתעכבת אתה כבר חסר סבלנות אך זה לא תלוי בי, ואני מגיעה מבושלת מעצבים אני מקטרת לך על המאמץ, הזמן - בקיצור, רגזנית ומתוסכלת כשאתה מנסה לפלס לך דרך אל בין רגליי, אני מסננת עוד יותר בכעס שאל תצפה לכלום ממה שדרשת, כי לא היה זמן ולא תנאים לבוא מוכנה להפתעתי, ולזכותך יאמר , שהנחת לי , ולראשונה בהיסטוריה גם לא החזקת לי את היד (וזאת לצערי בדיעבד) מלבד כשהתקרבנו לצימר וקשרת שרוך לבן לכל אחת מפרקי ידיי. קצת לפני שאני יורדת מהרכב אתה מזכיר לי איך עליי להמתין לך בחדר ומורה לי לצאת כמו שאני בלי לאסוף את החפצים שלי [אתה מכניס אותם כשאתה נכנס אחריי, וכעת כשחושבת על זה, זה מאוד ג'נטלמני מצידך , וזה לא קורה בפעם הראשונה(: ] נכנסתי במהירות לשירותים, השלכתי את מגן התחתון לפח, ונעמדתי מול הכורסא כשפניי מול הקיר וגבי מופנה לכיוון הדלת. הרגשתי מרוקנת, שלילית, עייפה...וכועסת בעיקר על עצמי שאני מתאמצת כלכך כשבכלל לא יודעת אם זה שווה, אם מרגישה כלפייך את הרגשות שהרגשתי בעבר ושגרמו לי לא לראות בעיניים העיקר להיות ולרצות אותך ואיתך.. אתה בנתיים נכנס לחדר (כנראה) אני לא מתכוונת לסובב את הראש, נוח לי לא לדעת לא לראות ורק להשאר בתוך הכאוס הזה אני שומעת אותך אבל ממש לא מבינה או רואה מה אתה עושה! אין לי שום תוכניות לחשוף ישבני להתכופך "ולהזמין" אותך להצליף בי , כמו שפינטזת.. אחרי 5 דקות לערך אתה ניגש אליי, מנסה לדחוף לתוכי אצבעות ולמרות שאני הכי אוהבת שאתה עושה את זה, הרעיון הזה , שזו פתיחה לרכך את העובדה שאתה הולך להצליף בי מסעיר אותי מאוד..והר הגעש מתפרץ... אני צורחת עלייך, והכי מצחיק שאפילו בלי להישיר לכיוונך מבט אני צורחת בראש מורכן לא יודעת מה לעשות עם עצמי... הסיטואציה מבלבלת אותי אמרתי דברים קשים שמתביישת בהם כעת ואתה רק אומר שאפסיק לצעוק עלייך... תוך כדי אני גם "מסלקת" אותך מהחדר, גם אומרת לך שאם זה מה שאתה רוצה- קחחחחח תצליף בי! אני שוב ניגשת לכורסא, אתה מכוון אותה, מוריד ממני את התחתונים שלבשתי מעל הגרביון, מפשיל את הגרביון, מרים את שמלתי, ומלביש על צווארי את התחתונים האדומים בהידוק. אתה מתחיל להצליף בי ואני מגייסת את כל הכוח להתאפק ולא לצרוח מידי פעם בוקעת ממני צרחה על כל הפעמים ששתקתי ואתה חוסם לי את הפה בכף ידך, וממשיך. כשאתה רוצה לנשק לראשי אני נרתעת ממך כלכך שונאת אותך באותם רגעים, כלכך מתעבת אותך על מה שאתה עושה לי..
