לא מצליחה להבין איך מי שאוהב אותי לא מחפש להיות איתי יותר זמן
למה בעצם אני כן רוצה כמה שאפשר והוא לא?
יש נסיבות אני יודעת אבל לפעמים כן ניתן למתוח אותן והוא לא עושה זאת, למה?
למה מי שאוהב אותי מסוגל להכאיב לי נפשית?
את הבית והמשפחה יש לו כל הזמן, אותי לא..אז למה כשאנחנו כבר נפגשים הוא ממהר לשוב לשם?
התחושה הזאת של נאהבת\ לא נאהבת מצמיתה אותי
היא גורמת לתחושות שלי להתערבל כרולטה
אני מחפשת את אותה חד משמעויות ברגשותיי גם אצלו ולרוב לא מוצאת
מה זה אומר? זה בכלל אומר? או אולי זה השוני במינים או בבני אדם?
קשה לו עם התקפי הזעם שלי, עם האמירות הבוטות שמטיחה ברגעי הכאב והשפל שהוא מביא אותי אליהם
אז למה מראש הוא לא יכול להימנע מלהביא אותי אליהם?
אני יודעת, באופי שלי יש התנהלות שמאפיינת אותי של לקיחת קשריי לקצוות
איתי אי אפשר קשר רגיל
זה לא שמתכננת או מתכנתת את הקשר ככזה, זו מי שאני
אמיתית סוערת קנאית אוהבת ולטוב ולרע זה עד קצה גבול היכולת
אתה אומר שאני קשה שאני עושה לך את המוות ...אבל עצם אי הויתור עליך, על הקשר איתך, לא עושה אותי קלה? מושגת? מובנת מאליה?
ואולי למרות אהבתי העצומה אני עדיין לא נתפסת כמושגת בגלל האופי המורכב שבי? ואולי כן?
שבוע לא ראיתי אותך
שבוע שבתוכו מרחפת אי ודאות לא פשוטה...
בתוך זה חלק מהזמן לא תקשרנו בגלל חילוקי דעות ויכוחים ומצב בריאותך
ואז אתה מגיע ללילה ..לילה אחד קצר...
ודעתי משתבשת לפני אחרי ובתווך
הטחתי בך מילים קשות בחדר המדרגות, ולך במיוחד יש רגישות יתר למילים מסויימות - זה ממש לוחץ לך בגבריות..
איבדתי שליטה מכיוון שהשליטה על המצב נלקחת ממני ברגע שאתה בעצם מחליט לנסוע
זה כואב לי הכייייי שלא יכולה לעצור את זה, לשנות את המצב..
להשאיר אותך איתי לעוד קצת..
המבט הזה הלא מעכל שלך על המילים שצרחתי לא עוזב אותי גם 3 שעות אחרי
אבל תבין...ה ל כ ת
רציתי להנות ממך עוד קצת
לנשום אותך
להקבר בחיבוקך
להימנע מהכאב שבלכתך
אבל אתה נסעת
ואני מפורקת
