הלאה....

מהמייל בבוקר שמודיע שהוא יגיע, נפשי לא מוצאת מרגוע

(מה יגיע? מתי? איך בהתראה כזו קצרה ואני מוזנחת...ואיך אתרץ יציאה פתאומית?)

שעות על גבי שעות של מתח ולחצים

של שדר מתוח שכל אחד יכל להבחין בו בקלות

ואני חוששת שיבחינו מבינה שבקלות אפשר, ולא יכולה לשלוט בזה

בין לבין קובעת תור לגבות וציפורניים,חוזרת משם ישר למטבח, מקלפת תפוחי אדמה (בא לי לקחת לו משהו לאכול )

המיילים ממנו מגיעים בקבוצות מוסיפות ללחץ שכבר בשיאו

ונילי מגיע מהעבודה ואני כולי חיוכים מעושים עד כדי הקצנה כל שפת הגוף שלי מוגזמת..

כל שאלה ממנו או מאחד הילדים מקפיצה אותי..



הפשטידה בתנור, נכנסת למקלחת, מצליחה לשכנע את ונילי לצאת לבקר את אחיו

וזוכה לטיפה של שקט אם לא כוללת את מבטי השאלה של "התינוקת" הקטנה שלי

מדהימה אותי הסקרנות שלה כל פעם מחדש, אישה קטנה וחקרנית..



עוברת על המייל לבדוק שלא שכחתי כלום, טלפון לחברה לתיאום, לוקחת נשימה עמוקה ומחייגת לונילי להודיע שיוצאת,

השאלות שלו לא מוסיפות לסערה שכבר מתחוללת בתוכי שעות, בקושי רב נחלצת מהסיטואציה ויוצאת בזריזות לפני שישוב

מעדיפה להמתין לפון מאדוני בחוץ ולא בבית, מחשבת בראשי את הזמן מהמייל האחרון ומבינה פחות או יותר שתוך 10 דקות הוא יצלצל..



נכנסת בזריזות לכניסה חשוכה, מורידה חולצה ולובשת חזרה את המעיל על פלג גופי העליון והערום כשהפון מצלצל,

אדוני דורש שגם המכנסיים יוסרו שרק התחתונים (חה תחתונים, אם בכלל אפשר לקרוא ל-3 חוטים שאדוני גזר תחתונים)והמעיל יהיו עליי

רוכסת היטב מעיל, בודקת שכלום לא מציץ, ויוצאת לרחוב, לא רוצה לחשוב על ההופעה המוזרה שלבושה כשהבגדים שהורדתי תלויים על זרועי

חושבת איך לחצות את הכביש כשאדוני נעצר לידי (למזלי הטוב) נכנסת במהירות למושב האחורי מתנשפת כמו שאפילו רץ מרתון לא מתנשף..(כשבכלל לא רצתי בקושי התהלכתי..)

מניחה את הכריכים שהבאתי בצד, את הבגדים, ומורידה במהירות מעיל כמו שנתבקשתי מבעוד מועד לפני שאחטוף..

משתטחת על רצפת הרכב כשישבני מורם אדוני מלטף ומחטיף לסירוגין ומיד מורה לי להתיישב חזרה ולפסק רגליים

מתוך אינסטינקט בלתי נשלט רגליי נפתחות ונסגרות ועל כך חוטפת עד שמצייתת..אצבעותיו חופרות בתוכי מבררות רטיבות..עד ששבע רצון

ומחזיר אותי חזרה לריצפת הרכב

ממשיכים בנסיעה קצרה ונעצרים במקום שלא ממש מצליחה לזהות בחושך הזה..אדוני יוצא החוצה ומגיע לפתוח את הדלת האחורית

ואני שרועה בין המושב האחורי לרצפה חוששת מהבאות אבל זמן רב לחשוש אין לי אדוני דורש ממני לצאת מיד החוצה

מבינה את הבקשה אבל לא רוצה לקלוט, מתחננת לא לצאת לקור העז, לא חושבת על כך שערומה, זה זניח ברגע הזה, הקור, הקור הארור משתק אותי

אבל אני בחוץ, אין לי ברירה, אדוני לא מתכוון להשאיר לי ברירות, הוא החליט וזהו

אני מצטווה לצעוד מספר צעדים מול עמוד ולחבק אותו

הקור מטריף אותי הפחד

מתחננת בוכה מניחה לעמוד ומחבקת את גופי מנסה לכסות אותו מעט מהקור

אדוני חוזר מהרכב, מכריח אותי לשוב ולחבק את העמוד

ומתחיל להצליף

הצלפות של החיים

ההסטריה ההדדית בעיצומה, הוא עם רמת ההצלפות שלא הכרתי כדוגמתא בעבר, ואני עם הצריבות על גופי החשוף בקור המקפיא

( הקור היה נסבל אבל השילוב של רוחות הצלפות וערום באוויר הפתוח נתן תחושה של "קור מקפיא")

אני בוכה בקול מכל הלב אבל הדמעות לא זולגות

רוצה שיזלגו אבל מיובשת, אני שמורידה דמעות מכל שטות הכי קטנה בוכה הפעם ובלי דמעות

אדוני לוחש מילות הרגעה, מחבק, מנשק, מלטף

לא יכולה לחבק אותו, הכעס בתוכי לא נרגע עדיין, אבל יודעת בוודאות שההשלמה תגיע.



ידיי נקשרות

ואני כמעט נגררת לקיר בטון שנמצא סמוך, אדוני מוצא היכן לקשור אותי כשידיי כלפי מעלה וגבי לכיוונו

שוב ההצלפות מתחדשות במלוא העוצמה ולי כבר אין כחח

האדון שלי שואל אם שפחתו מחונכת, אני עונה שכן, הוא מתכופף, חופר בתוכי שוב ושוב, בודק רטיבות וממלמל " כן, כמה שאת מחונכת, מחונכת היטב"

אדוני משחרר אותי מכבליי וחוזרים לרכב

חיבוקים נשיקות וחום גופו עוטף את גופי הקריר מנסה להתמכר לתחושה אבל שמחתי היתה מוקדמת,

"את הולכת 4 צעדים אחורה" הוא מודיע..

"יורדת על 4"

אני מנסה לומר שהאדמה מכוסה קוצים ואבנים אבל מי מקשיב...

יורדת על 4 וממתינה להוראות, אדוני מתפשט ומורה לי להגיע "לפרס" שלי

בקושי רב מצליחה להגיע, הפרס המדהים שלי נענה לי במהירות

תופח בפי ומשקה את גרוני בטעמו הנפלא והערב.




חולה על האדון שלי כבר כתבתי????????