הלאה....

יום לא קל עבר על "כוחותינו"
יומיים אחרי הסשן האחרון והגעגוע קשה מנשוא
כואב יותר מההצלפות שחטפתי
קפוא יותר מהקור שגופי ספג
לפחות שם האדון שלי היה קרוב
אז למרות הקושי הרב
הידיעה שהחיבוק בהישג יד הופכת את ההתמודדות לנסבלת
*

טלפון מאדוני-
מתעניין בשלומי
שואל על מצב הסימנים
וקולו מעביר בי זרמים בגוף
שיחה קצרצרה, עניינית ולי אף פעם לא מספיק
נשארת תמיד עם הלשון בחוץ ככלבה לא מסופקת

אדוני מחלק הוראות ומנתק
אני נשכבת על המיטה מושכת שמיכה מעל ראשי ונותנת דרור לדמעות בפעם השניה היום

*

ניגשת למראה מרימה בגדים
"ובודקת" מצב סימנים
הישבן הארור והמפוטם הזה כמה ספג וחטף
וסימנים ראויים איןן
התקווה היחידה היא בצדדים כשזזתי לא מעט תוך כדי הצלפות
כתמים אדומים שתכף מקבלים את הצבע הסגול ויעטרו את צדדיי
הדרך לזכות בהם לא פשוטה בלשון המעטה
אולם הרשמים הללו הם עדות חיה לקיומו של אדוני
ועבורי כל עדות שקשורה בו היא חגיגה בפני עצמה

ומסתבר שיש סוגי ישבנים שלא יודעים לספר את סיפור הטראומה שחוו
זה לא פחות כואבב זה אפילו כואב יותר למרות החוסר ראיות
וישבני שהוא בעצם רכושו של אדוני נימנה עם הסוג הנ"ל