סיוט כאוטי

אולי זה אוראנוס שעוד לוקח לעצמו את הזמן כשהוא עובר בבית השביעי שלי של זוגיות וקשרים קרובים

אולי זו אני שממשיכה ללנסות ולגרום לאנשים שלא רוצים אותי לשנות את דעתם, כאילו נענית לאתגר ביני לבין עצמי

מה אני מנסה להוכיח? מה אני מנסה לתקן?

על איזה פצע אני ממשיכה להדביק פלסטר עם ציורים, איזה חלק לא מעובד של תקופת הילדות שלי אני מנחמת?

אני לא מתחננת, אני נותנת להם ללכת

אין לי זמן לשכנע כשאני מרוקנת מלתת יותר מדי מוקדם מדי

בלהיות תמימה מדי, בלאכזב את עצמי, כי אני נאיבית

מאמינה שכל חיבור הוא כמו מראה, שלכולם יש לב כמו שלי 

מסרבת להפנים שרוב בני האדם רוצים הרבה מהכל

מעדיפים לשחרר מוקדם מדי

אבל אני? 

"כל שאי פעם שחררתי, נושא על גבו את סימני הציפורניים שלי"

אני ביום יום:

מלכה סדיסטית חסרת רחמים

אני בלילה:

חולמת שכולם כועסים עליי ומתעוררת בוכה🫡

למה דברים כל-כך מטרגרים אותי

למה זה שהוא הולך לישון בפעם השניה בלי לחבק אותי גורם לי להיכנס לסשן של טריגר עצמי לצאת לסלון כדי לבכות בלי להעיר אותו

למה אני צריכה שיחבקו אותי כשאני ישנה, לא כאילו אני רעבה למגע

אבל עדיין זה גורם לי לתהות

אני מחפשת תירוץ לבכות או שזה באמת יושב לי על איזו נקודה?

זהו

גיל 28 מקרב אותי יותר לגיל 30 מאשר 25

אבל אני מניחה שאלו החיים

הוא שם לי זר סגול יפה על הראש ב12 בלילה בדיוק, כשאני עוד קשורה

ואז "גרר" אותי לחגוג לכמה שעות בתל אביב.

אני שונאת ימי הולדת אבל הקטע עם הזר היה כל-כך חמוד שסלחתי לו על זה

מצרפת 2 טייקים מהקשירה האחרונה

אני צריכה לסיים עם הכל 

אני רוצה להיות לבד, אני צריכה להיות לבד

כלום לא מכאיב לי כשאני לבד

השינה הכי טובה היא שינה כזו

אני לא יודעת מה כבר אני יכולה להגיד

הם מדברים ואני לא מאמינה לאף מילה, ככה אני; מצולקת. לא מסוגלת להאמין שאנשים רוצים להיות איתי מתוך רצון טהור ואמיתי, הם רוצים אותי בשביל האגו שלהם 

אני הישג מבחינתם, ככה לפחות האקס שלי אמר לי

אני לא באמת קיימת, הם לא רואים אותי, הם רואים השתקפות של תחושת החסר הקיימת בתוכם

הם מקרינים אותי ומשליכים עליי, מעכשיו אני לא כאוטית יותר, אני הגבריות השברירית

כשאתה אומר לי שאני הפריוריטי שלך, החברה הכי טובה שלך, אתה באמת מתכוון לזה? או שזה הכוס שלי שמעוור אותך?