המודעות ל-"עכשיו" היא חשובה. נגיד יש פעמים שאני תופסת את עצמי מרגישה צורך להתנצל על דברים שאין סיבה בכלל שאתנצל עליהם. כאילו אני בניסיון תמידי להפוך את עצמי לקטנה. שלא אהיה רועשת מדי, לא מאיימת על אחרים- זה הרגל שלי מאז הילדות
אז אני שקטה, מנסה לא למשוך אליי תשומת לב מיותרת. וגם כשאני נמצאת באור אני מחפשת את הצללים.
אז יש לי הרגל מטומטם להתנצל על זה שאני פתאום מתבלטת. ואני אפילו לא מנסה להיות מורגשת, אני רק מתקיימת. אבל תמיד מתנצלת על כך.
להיות נוכחת ב-"עכשיו" זה חשוב, המודעות ל-"עכשיו" נותנת לי כאפה לפנים עם הצד המעליב של היד, היא זו שבזכותה אני מפסיקה להתנצל ואומרת בקול- "מה פאקינג אכפת לי???"
היא זו שמעודדת את הכאוס הפנימי שלי להיות הטריגר של אנשים שבריריים שמאוימים ממני. שחלילה הקיום שלי לא יקח מהולידציה החיצונית שלמענה הם קיימים.
