סיוט כאוטי

לפעמים כשאני בוכה, אני מחייכת

מחייכת ובוכה; אפילו שאני לא מתכוונת, החיוך מתגנב, דופק 180 מעלות לעקומה של שפתיי.

בזמנים בהם הדמעות זולגות מעצמן, בחוצפתן.

הרי, ממש עכשיו הכל היה ממש בסדר, שרתי שירים שאני אוהבת, והופ! עכשיו בוכה.

מול אחרים אני מנחמת בצורה קצת מביכה, דמעות תמיד גורמות לי להרגיש חסרת אונים, אני אף פעם לא יודעת מה להציע, מה צריך לעשות.

בהתמודדות עם סיפורי זוועות אני ממש בסדר, זה רק ברגע שהן מגיעות — הדמעות; אז אני לא מצליחה להבין איך עדיף לגשת. למזלי יש לי יכולת כזו שהכל מסתדר בדקה ה-90, אז אני איכשהו רגועה, לבסוף יודעת שתמיד אמצא את הדבר הנכון לומר.

לבד אני זו שניצבת מולי, לא יודעת איך להרגיש את כל הדמעות הללו, איך מגיבים, או מה עשוי לעזור;

אז אני צוחקת. אני צוחקת ובוכה,

בוכקת וגם בוחכת, איכשהו תמיד גם כשאני לא רוצה.

אפילו שאין בי כוונה, אני צוחקת אך בפנים מתחוללת סערה... או שריפה.

מקבץ של אסונות טבע. טורנדו של רגשות, כל דבר בכל מקום בבת אחת,

כלפי חוץ אני צוחקת, אבל אצלי בנפש; שלא נדע.

אבל אני בסדר, בכנות, מרגישה ממש בסדר. אני באמת לא מבינה, למה אני סתם... בוכה.

אלא אם היום הוא יום ההפכים, אחרת אני לא רואה סיבה, אין הסבר אחר למה כשצריך לבכות אני צוחקת, וכשלא- אני בוכה,

וזה סתם! באמת שזה סתם! זה אפילו לא כואב — זה סתם.