סיוט כאוטי

האנשים היחידים שאני עוד איכשהו מאפשרת להם לטפל בי הם רופאים. אני מרגישה באופן יחסי שאני מצליחה לשחרר שליטה. נזכרת כמה שאני כמהה שיעשו את זה עבורי

כמה אני כמהה שמישהו ידאג לי, כמה אני מתעקשת להיות כזו עצמאית רק כי אני פחדנית, מפחדת להיות נתמכת על ידי אחרים. 

אולי זו הסיבה שיש לי מערכת יחסים של אהבה-שנאה עם לובשי חלוק לבן.

או עם עצמי, עם העולם.