אני חווה עם עצמי הרבה דברים.
אני נוטה להגביל את עצמי גם כשאני כנה ברמה מכאיבה. אני שומרת לעצמי כל-כך הרבה דברים כל הזמן, כאילו שרק בתוך הראש שלי המחשבות והרצונות שלי מוגנים.
גם כשאין מי שיקרא וידע אני אתעקש לנעול את הרצונות הכי אמיתיים שלי ביני לבין עצמי. לא סומכת על שום יומן, שום בלוג.
שום אדם.
אני לא סומכת על אנשים, לא משנה כמה אני מנסה,
מישהו כתב היום בעמוד הפייסבוק העסקי שלו משהו מעניין, התחבר לתחושות האישיות שלי באופן מדויק.
הוא הסביר שיש אנשים מסוימים שכל חייהם חיים את הפחד מהמוות. את המוות עצמו אנחנו חיים.
מוות הוא מסמל על סוף של משהו, וסוף של משהו הוא בעצם התחלה של משהו חדש. הפחד האמיתי הוא מחוסר הוודאות, מהמוות שיביא דבר חדש ולא מוכר, אי הידיעה
אי ידיעה היא חוסר של שליטה, המוות הוא מוטיב חוזר, מכאיב ומרתיע כי הוא הלא נודע.
האובססיה סביב האפלה והסודות היא האובססיה למה שמוכר, לדברים שאפשר להכין את עצמך אליהם ברגע שהם יגיעו. למוות הקרב ובא- אבל ההתחלה החדשה? פאק כמה שהיא מפחידה אותי.
אני תקועה בעתיד ובעבר, כמעט ולא מצליחה לחוות את ההווה- את העכשיו. מנותקת מתחושת האני. נושמת את הרציונליזציה. ואולי אני לא יכולה אחרת? אולי זו תכונת אופי ולא באג ממשק?
ואולי אני פשוט לא יודעת ולא רוצה לתת לעצמי להתקרב מספיק ברמה הרגשית למה שעוד דקה נעלם? למוות?
איך אני יכולה לתת לעצמי להרגיש נינוחה מספיק להתקרב אלייך כשאני יודעת שהקשר שלנו זמנו מוקצב?
