בין הקשה לרך

When the winds of change blow hard enough, the most trivial of things can turn into deadly projectiles.

אחזור אחרי השינוי

אין תחושת חיים יותר חזקה מהתנגדות. הרי התנגדות היא לא סתם כאב ללא תכלית כי אני אתנגד רק לעבר יעד שאני בחרתי או כנגד דבר שמפריע לי בדרך אל היעד שלי. 

אני מאמין בשני סוגים של כאב: כאב של הקיום עצמו וכאב שבבחירתי. אין באמת דרך לברוח מכאב כי הבריחה הזאת רק זמנית וגם יש פה תו מחיר שגדל בריבית דריבית. כאב זה הקיום. בפועל בכל רגע הגוף שלנו בכאב פשוט הסף גבוה מכדי שנרגיש אותו, הלב שפועם כל הזמן לא כואב? המעבר של מלחים ומינראלים אל תאים/אל מחזור הדם מהמעי/ אוויר אל מחזור הדם וכו'. ברמה העצבית זה לא עומד בסף הכאב אבל אם נגביר את קצב הלב, נגדיל את ריכוזיות המלחים/מינראלים/חמצן (או גזי אוויר אחרים) נחוש בכאב. כמובן שזה לא רק ברמה הגופנית.

אפשר לבחור בכאב או לתת למציאות לבחור בשבילנו את הכאב.

זה יכול להיות פיזי בתצורה של אימונים זה יכול להיות רגשית באופן שבו אנחנו מקבלים כאב מאנשים שאנחנו אוהבים מבלי להסיב כאב או עקיצות בחזרה. בגרות רגשית אמיתית. 

אני רואה את זה גם ברמה המנטלית/שכלית כשאני יוצר Debate עם אנשים שסביבי לא בשביל להיות צודק או לשכנע, רק כדי להגיע אל האמת. אני תמיד מדמיין את הרעיונות שלי כמעיין חפצים שאני מוציא מהכיס ואני מנסה לשנות אותם יחד עם אחרים ולראות מה הכי מדוייק. אחרי הכל הרעיונות שלי הם לא אני ואם יש רעיון יותר מדוייק ואמיתי אני אתחדש ברעיון הזה. אני גם שמח מזה שיש כזה שינוי מחודד בחיים שלי, אולי זה גם עניין של אגו למרות שאני חושב שיש לי אגו או לפחות גאווה.

פחדים וחרדות זה גם מקום שבו יש התנגדות ששווה לתקוף. זה יכול להיות דבר קטן כמו להתחיל עם מישהי ברחוב או דבר גדול כמו להתמודד מול הפחד שלי מקפיצה בגובה (כתבתי על הפחד מגובה בעבר, כבר תכננתי עם חבר וידידה לעשות צניחה בנובמבר אבל כנראה שנדחה את זה קצת בגלל המצב). כמובן שגודל הפחד היא תחושה אינדיבידואלית ואין פה אחד טוב ואחר לא זה פשוט מצב קיים וכיוון לגדילה עצמית מבלי ליחס אל אחרים.

אני בטוח בזה שבשביל לחיות חיים מלאים אנחנו צריכים לחיות כנגד ההתנגדויות הגדולות ביותר שלנו.

רוחנית לפחות **בשבילי מדובר בתפוסי פעולה או טראומות שלוכדות אותנו ב'תדר' נמוך ולא 'מוצלח' בראייתנו כך שאנחנו חוזרים על אותם הטעויות או שמתחמקים מבעיות מסוג מסויים עד שהדבר הופך לפיל בחנות חרסינה.

ההפך מההתנגדות זו כמובן האבן שמתגלגלת מההר אל העמק. יש רגעים שזה מתאים כמו סטלה על ספה בבית עם חברים או טיול ספונטני אבל אסור שזה יבוא על חשבון ההתנגדות. ההתנגדות היא אישית ככה שכל אחד יודע טוב טוב מתי זה הזמן להתנגדות ומתי זה הזמן לנוח ואנחנו לא יכולים לשקר על עצמנו לא משנה כמה ננסה, זה רק יגדיל את ריבית הכאב.

ההתנגדות היא אקטיבית, חזקה, ישרה, אמיתית, מדוייקת. 

** עכשיו קלטתי כמה יפה המילה בשבילי - בשביל שלי 

כל עוד מבינים את השלכותיה. לטובה ולרעה.

שכשאני כותב או אומר דברים אני מרגיש סיפוק מסוכן. סיפוק מהכתיבה שעל הדבר ולא מהעשייה של הדבר אותו אני כותב. צריך לצמצם במילים ולהגביר במעשים.

זה סיפוק מסוכן, אני לא בעולם הזה כדי לספר את הסיפור שלי אני כאן כדי לחיות אותו

זה היופי של החיים.

כולם התחילו מאותו בסיס של כלום. יש כאלה שהתמזל מזלם בדברים מסויימים בצורה טבעית אבל למרות הכל, כל אחד יכול לכופף את הטבע לצורתו עם מספיק מאמץ.

לכן הפוקוס שלנו צריך להיות במאמץ ולא בקלפים שקבלנו כי רק זה בשליטתנו.

ואני מדבר על מאמץ רב תחומי - פיזי, רגשי, מנטלי, רוחני. גם פה כמובן יש נטיות מסויימות לכל אדם על פי הקלפים שקיבל.

אני גם חושב שהנפילה המודרנית של התמקדות ולא הוליסטיות ב'כושר המאמץ' היא טעות ענקית לגדילה האישית שלנו אבל היא כן מסייעת בצורה אדירה להתקדמות הכללית של האנושות (אולי גם בגלל זה העולם כלכך דפוק, דורי דורות אחורה זה לא היה ככה...).

ואין אכלו לי שתו לי. החיים שלנו תותים, יש לנו הכל ממיטה ואוכל זמין אל מים לשתייה שיש סביבנו כלכך בשפע שאנחנו מחרבנים לתוכם בלי לחשוב פעמיים. לרובנו המוחלט יש את כל הגפיים וכל האצבעות ורובם המוחלט של המחלות הנפוצות ביותר יכולות להיפתר עם שינוי התנהגותי כמו תזונה, שינה, מדיטציה, CBT ועוד...

מה עוצר אותכם מלחיות? למה לחיות בפיצול שבין הנוחות לרצון כשאפשר להיות שלמים? בשבילי זה כמו מעיין מרדף אחרי הרצון כך שאני הצל של הרצון שלי ולפעמים אנחנו חופפים (כמובן שהמטפורה מדברת על ריצה, יש שיגידו שזה המבוך)

דבר אחרון, זוכרים את הNPC meme שמדבר על זה שיש אנשים שמתנהגים כמו דמויות של משחקי מחשב? מה ההבדל בנינו לבין NPC? האם אתה באמת משחק על פי הרצונות שלך או שאתה כמו שפך של נהר שנוזל בדרך הכי נוחה אל הקרקע?

תכנסו למבוך, תרוצו, תמצאו את הצל, תאיצו בעליות, תקבלו את הסבל ובסוף תהפכו מחצויים לשלמים.

*** אנקדוטה קטנה, הפסקתי לעקוב אחרי המלחמה כי זה לא בשליטתי, אני מרגיש הרבה יותר טוב. מומלץ בחום

טרור כשמו הוא - טרור. פחד. חרדה אימה וכל מילה מקבילה אחרת.

מטרתה היא כמובן לשבור את רוח האזרחים ולגרום ללחץ מדיני כלשהו (כלכלי, פוליטי, חברתי, נפשי וכל מה שבא).

אם זו המטרה אז כדי לנצח אותה אנחנו צריכים לעשות את ההפך הגמור כהתנגדות אליה.

אז תחייכו תחבקו תנשקו תזדיינו ותהנו. תפיצו אהבה ורוגע לכל הסובבים אותכם כמה שאתם יכולים (וגם לעצמכם).

אני יודע שזה קשה במיוחד לאלה שמעגל החטופים/הרוגים קרוב אליהם במיוחד, זה לא חייב להיות הדרך שלכם וזה לגמרי מובן אבל בשבילי ועוד רבים מברי המזל שרק מכרים רחוקים נרצחו ו/או נחטפו אנחנו עדיין מסוגלים להיות חזקים מספיק כדי להפיץ טוב לאנשים שסביבינו. גם אלה שאנחנו מכירים וגם השכנים שאנחנו רואים במקלט או בדרך לבית. גם בסופר וגם אצל הספר, גם על החוף וגם על הבר.

תורידו את הטון שבדיבור ותצרו וויב של שלווה, קרבה והקשבה.

בהצלחה במשימה.

אתמול ראיתי פרסומת שבה יש זוג מבוגר מחובקים ואוהבים בתוך בריכה רדודה. שניהם מאושרים, מחייכים, אוהבים.

אז חשבתי על זה ברצינות, מה אני באמת רוצה? גם אם יהיה לי כספים וזמן להיות בטיולים וזיונים עם נשים שונות ומגוונות בתכלס אני יעדיף אחת.

אחת שאכיר כלכך לעומק שהיא לא תצטרך להגיד.

אחת שתבין אותי ותתן לי גיבוי או ויכוחים כשצריך, לא כי היא כאובה אלא רק כי היא רוצה לעזור לי.

אחת שאמהית שרוצה ומבינה כמה זה חשוב לשחק עם ילדים. אחת לכמה פעמים כשאני רץ ברחבי תל אביב אני רואה אמהות משחקות פיקה בו עם הפעוטות שלהם, אותך אני רוצה.

אחת בלי מגננה, אחת אמיתית, אחת שתבין איך לחיות כמו שאני מבין איך.

צריך רק אחת, איפה את?

אני דואג לה. נפרדנו לפני שנתיים בערך והיינו ביחד קרוב לשנה. זה לא נגמר ברע אבל היא כן רצתה ללכת לכיוון אחר בחיים שגם אם הייתי רוצה להמשיך הכיוון הזה לא יוכל לכלול אותי אז החלטנו שהכי נכון זה להיפרד בטוב.

אני רוצה כמו פעם ללטף לה את השיער כשאנחנו שוכבים כפיות וללחוש לה באוזן, טיפה להצחיק וגם לגונן.

הגעתי לרמה חדשה של בדידות.

הגוף שלי בגבעתיים הבטוחה, המינד בדרום ובצפון הנפש בתופת במלחמה. 

אין הרבה תאבון שזה ההפך הגמור של האני היומיומי, בקושי ישן וגם לא יכול להביא את עצמי ללכת להתאמן כי מרגיש שחייב לשמור על מוכנות.

זה מעניין כי אני נראה בסדר מבחוץ וגם מבפנים כשאני חושב על זה. אני באמת מרגיש בסדר אבל התת-מודעה שלי בתופת.

היום גם עלה לי הdeepsleep%, ממדידות קודמות במלחמה שנעות בין 13-15 היום נמדד 31%. כל המדידות בטווח הנורמלי אבל הפער עצום פי שתיים.

בוקר טוב.

כאב ודם ופאק ופאק ופאק ופאק פאק כמה עוד פאק. וכולם אין ביכולתי לעשות דבר. שונא את זה. שונא את עצמי שסובל מזה. שונא את אלה ששונאים את אלה שסובלים מזה. מה כבר אשם בודד יכול לעשות? הרוב המוחלט לא יעזור, עוזר בדרכים שלי. לחץ מהמשפחה לחץ מהסביבה לחץ בעבודה לחץ לחץ והפעם לא לטובה. איך ישנים שוב? כבר השמש זרחה וכבר לא מפהק במיטה. חייב פעולה כתגובה לחוסר תנועה כדי לחוש שוב חי ולא כמו עמוד ללא שדרה.

אני סה״כ בטוב, אבל פאק.