לפני שנה. 11 בנובמבר 2023 בשעה 16:32
אני תמיד מתביישת בכתיבה שלי.
אני לא נותנת לקרובים (או בכלל אנשים שאני מכירה) לקרוא, גם כשזה לא סוטה.
אבל משהו בפרסום קורץ לי.
גם אם אף אחד לא יעריך, אני מרגישה את הצורך להוציא את זה החוצה.
---
למה דווקא אני?
כולם יודעים שאנחנו לא מסתדרים, האם זאת בדיחה על חשבוני?
עוברת כחצי דקה ואמא שלו פותחת את הדלת. היא הרבה יותר נחמדה ממה שדמיינתי אותה. בשונה מהבן שלה, היא מאוד נעימה וחביבה. היא מכינה לנו שתי כוסות תה ונשנושים. לפני שהיא נותנת לי להיכנס לחדר שלו, היא מוודאה שהוא ער. היא מחייכת אלי ונותנת לי להיכנס עם המגש בזמן שהיא מסתובבת ויורדת חזרה במדרגות.
החדר שלו הרבה יותר- רגיל? ממה שציפיתי שיהיה.
אני לא מצליחה לפענח את ההבעה שלו כשהוא מזהה שזאת אני.
"הבאתי לך את הסיכומים של היום ואמא שלך התעקשה שאעלה לבקר אותך." אני מצדיקה את העובדה שאני נמצאת בחדר שלו עכשיו.
"תודה, לא היית צריכה" הוא עונה.
"לא הייתה לי ברירה כל כך" אני אומרת בחצי מלמול והמשפט הזה גורם לו להסתכל עלי בטינה, "אני אשאר חמש דקות כדי לכבד את אמא שלך ואלך" אני מוסיפה ומתיישבת על הרצפה, ליד שולחן קטן שעליו הנחתי את המגש.
"תעשי מה שאת רוצה" הוא אומר, מתכסה בשמיכה ומסתובב ממני לכיוון הקיר.
אני לוגמת מהתה וטועמת מהעוגיות, בודקת אם יש לי הודעות חדשות, כלום. שום דבר שיציל אותי מהשקט הנורא הזה.
"אתה לא נראה חולה" אני אומרת מהשעמום,
"כמעט עבר לי"
"חשבתי שהשעו אותך אחרי אתמול…"
"אני חושב שעברו כבר חמש דקות"
"טוב, אני הולכת" אני אומרת קצת באכזבה, רציתי לשאול אותו מה קרה אתמול… הוא הכה את הסמפיי שלנו בזמן אימון אתמול, כולם ראו את זה אבל אף אחד לא הבין למה.
הוא מסתובב מהקיר אלי, אולי כדי לוודא שאני באמת הולכת, הוא נראה מודאג. אני מתיישבת חזרה במקומי, "אני אקשיב לך אם אתה רוצה לדבר על זה".
"תלכי כבר!" הוא כמעט וצועק. למה ציפיתי? שפתאום נסתדר כי באתי לבקר? אנחנו שונאים האחד את השנייה וזה לא ישתנה. הדמעות עולות פתאום ואני מתקשה להשתלט עליהן, אני מנסה לקום במהירות, אני רוצה לברוח מכאן לפני שהוא יראה אותי. הוא מזנק במהירות מהמיטה, מהתנופה הוא מפיל אותי לאחור לפני שאני מצליחה לקום. אני מנסה להסתיר את הדמעות בעזרת ידי אך הוא תופס אותן ומצמיד אותן לרצפה.
"לא התכוונתי" הוא מצליח לומר, הוא נראה מבוהל ועל סף דמעות בעצמו. הדמעות שלי נעצרות ובמקומן מופיע הסומק. אני שרויה על הרצפה, הידיים שלי מוצמדות לרצפה, הרגליים שלי מפוסקות משני צידי גופו.
"אני חושבת שכדאי שאלך" אני מסיטה את המבט ממנו ואומרת, אני מרגישה שהאחיזה שלו משתחררת. הוא מתיישב ואני נשענת על ידי בכדי לקום. אני מושכת את עצמי לאחור ומתהפכת כדי לייצב את עצמי. אני מרגישה את היד שלו נשלחת לעברי, האמה שלו מוצאת את מקומה בין שדיי בזמן שכף ידו תופסת את צווארי בעדינות. ידו השנייה תופסת את ידי. אני מרגישה אותו נצמד אלי מאחור.
"אני מצטער" הוא לוחש ומנשק את השכמה שלי דרך החולצה "לא ציפיתי לראות אותך בחדר שלי ועכשיו מאוחר מדי להתחרט." הוא אומר, משחרר את היד ושולח את ידו לעבר החצאית שלי. הוא מרים אותה תוך כדי שהוא מלטף את הרגל ואז את התחת. הוא ממשיך לנשק את הגב שלי ומתחיל להעביר אצבעות בתנועות עדינות על הפות שלי. הוא מחליק את היד שעל הצוואר ותופס את השדיים שלי, יוצאת ממני גניחה שלא הייתי מוכנה לשחרר. הוא נצמד אלי מאחור, אני מרגישה את הזקפה הקשה שלו, הוא מתחיל להשתפשף בי בזמן שהיד עדיין בתנועה על הפות. הוא מסיט מעט את התחתון ואצבע אחת מחליקה לאורך הפות, מרגישה את הרטיבות שקיוויתי שלא יגלה. האצבע מחליקה פנימה, בקלות.
הוא שולף את הזין שלו מהטרנינג, מכניס אותו להתרטב מעט מהפות בין רגלי. "את רוצה לדעת למה הכיתי אותו אתמול?" הוא שואל ואני נאנחת בשקט, היד שלו שולפת שד מבעד לחזייה והוא מושך בפטמה בעדינות,
"הוא אמר שמכל הבנות במועדון, הוא הכי רוצה לזיין אותך" הוא אומר כשהוא צמוד אלי. כשהזין שלו מספיק רטוב, הוא מסיט את התחתון,
"אז הכנסתי לו אגרוף כי רק אני אזיין אותך" הוא אומר וחודר אלי מאחור בבת אחת. זה כואב ונעים בו זמנית, הדמעות מתערבבות עם התשוקה. למספר רגעים הוא אינו זז אלא מצמיד אותי הכי קרוב שהוא רק יכול אליו. הנשימות שלו לחות, הידיים שלו חופנות את שדי ומצמידות אותי אליו עוד ועוד. ואז הוא מתחיל לנוע,
"רק" חדירה
"אני" חדירה
"אזיין" חדירה
"אותך" חדירה.
---
יושי
