|
|
|
עשיתי רק שבועיים.
מילואים.
יכולתי יותר.
אבל קרה מה שקרה והרגישו שהיו צריכים לשחרר אותי.
אז לקחתי את ההזדמנות וברחתי.
חזרתי לטיפול הפסיכולוגי.
יש תחושה של שינוי לטובה,
אבל אני עדיין מרגישה שאני לא מרגישה.
קשה לתאר את זה,
אני חיה,
מקדמת דברים,
אבל אין לי משמעות?
אז עוד יום עבר...
גם כשהיינו בחול.
בארץ האהובה עלי,
כאילו לא הייתי שם לגמרי...
שם אבל לא נוכחת.
מעח, אין לי כוח.
יושי.
אז מילואים,
אה?
נחתנו בחמישי בבוקר בארץ.
שבת אזעקות, מלחמה...
ראשון כבר במילואים.
וגם זה יעבור.
אני אוהבת לפספס את כל החגים ולהיות בחו"ל.
אם אפשר היה גם לוותר על כל הברכות בווטסאפ, זה בכלל היה מושלם.
כל כך חם ביפן עכשיו,
בדרך כלל אנחנו בורחים בחגים כדי להתקרר קצת. אבל ההתחממות הגלובלית תפסה גם את יפן.
אז למרות שאנחנו נוטפים זיעה, אמבטיה חמה עם בירה קרה מסדרת אותנו כל ערב מחדש.
ג'אנה,
יושי.
קצת איבדתי עניין בבני אדם אחרים.
אין לי רצון להכיר אנשים חדשים
או לשמר מערכות יחסים
אין לי כוח לסמולטוק
או לשאול את אותן השאלות שוב ושוב
פעם זה היה הפוך.
כל מה שעניין אותי זה להכיר אנשים,
זה היה מרגש...
אז אני לא מתרגשת.
יושי.
מגרד לי לכתוב אבל אין מה לכתוב.
לבכות, לכתוב בבלוג ולספר לאנשים- מאוד מאוד מרגיע.
ונראה שאני זקוקה לשילוב של כמה דברים.
ואולי זה בכלל עניין של זמן.
אבל אני באמת מרגישה יותר טוב באופן כללי מאז שהתחלתי לפרוק כאן.
עוד קצת ואני לא כאן.
סופ"ש נעים,
יושי.
תמיד חשבתי שזכיתי,
סה"כ יש לי אמא, יש לי אבא.
מצרך נדיר במשפחה ברית מועצותית טיפוסית (אבא).
סה"כ לא היה חסר לי כלום,
אוכל, משחקים, טלפון, מחשב...
אז למה יצאתי כל כך דפוקה?
ואפילו לא כל כך דפוקה.
סיימתי צבא,
עשיתי תואר,
לימודי תעודה,
מרוויחה סבבה לאישה,
נשואה להייטקיסט,
גרים בנפרד מההורים,
לא זקוקים לעזרה,
טסים לחופשות,
כלבה ושתי חתולות.
החיים הטובים, הא?
אז מה מפריע לך אבא יקר?
שאני לא מתקשרת איתך?
אולי לא היית צריך לקלל,
אולי לא היית צריך להרביץ,
אולי לא היית צריך להקניט (אם זה תחביבים או היכולות שלי במתמטיקה),
אולי היית צריך לתת קצת חום ואהבה.
או לפחות קצת תשומת לב.
אז עכשיו אתה נזכר שמשהו לא בסדר?
אבל אני בסדר.
אתה לא בסדר.
קח אחריות.
כי נמאס לי להלך על ביצים,
נמאס לי לשתוק ולהנמיך את עצמי,
נמאס לי לקבל יחס מזלזל.
אני הבת שלך,
לא שק חבטות.
ובקצב הזה...
לא תשמע ממני יותר.
כי אני בוחרת בעצמי.
הייתי חייבת לפרוק,
יושי.
מדהים אותי כמה תקשורת פתוחה עושה לי טוב. לנו טוב.
אחרי שהוא התנחל אצלנו יומיים וחצי (מחמישי עד מוצ"ש)- סוף סוף נשארנו לבד.
וסוף סוף שיתפתי אותך במאורעות חמישי, למרות שלא היו הרבה.
ומדהים אותי כל פעם מחדש כמה זה עושה לך את זה... המחשבה שאני עם מישהו אחר.
ופתאום גם לי זה עושה את זה...
אולי אתה ואני צריכים שולט :)
אני יודעת שזה תהליך.
זה לוקח זמן,
לא רואים תוצאות,
צריך להמשיך ולהאמין שזה יגיע.
אבל גם כשאני רואה את השינויים,
אני עדיין נגעלת מעצמי.
וכמות המידע בנושא,
הרבה פעמים גם בסתירה,
משגע.
אולי אני צריכה לקחת מאמנ\ת אישיים.
רצתי 30 דקות היום בפעם הראשונה.
I'm happy.
סופ"ש נעים,
יושי.
נראה לי ציפיתי ליותר.
זה למה התאכזבתי.
היה קטן,
לא עמוס מספיק
ולא מגוון מספיק.
ואולי לא הייתי בחברה הנכונה.
כי בטוח אם הייתי הולכת איתה,
אז היא הייתה מוצאת מה לעשות.
ואולי לא.
ואולי כן.
אבל ללכת עם האקס זה קצת אחרת.
במיוחד כשהוא לא מכיר.
אבל גם הוא ציפה ליותר.
והתאכזב.
והיינו ככה קרובים ל...
אבל נעעע...
תנחשו.
יושי.
כשהייתי בת שש עשרה, טסנו לאוקראינה לבקר את המשפחה.
סבתא שלי עוד הייתה בחיים והבית שלה עוד לא נשרף.
נסענו כמה שעות מבית הדודים לבית של סבתא. היא גרה בכפר מבודד וכמעט נטוש לגמרי, מוקף ביער מכל הכיוונים.
ואם כבר הגענו אז נשאר לישון.
ההורים ישנו בחדר פנימי ואני ישנתי בחדר הגדול יותר, בלי דלת שמפרידה (ככה זה בכפרים, מקסימום וילון).
באמצע הלילה התעוררתי משותקת, כשמשהו לוחש לי באוזן באלימות ומוחץ את הראש שלי. הלחש היה מאיים ממש, בקול נשי, לא זיהיתי את השפה.
לקח לי כמעט דקה עד שהצלחתי להוציא הגה מהפה, קראתי לעזרה "אמא...". ברגע שהצלחתי לדבר, הגוף השתחרר והשיתוק עבר. אמא שלי לא התעוררה בכלל.
חזרתי לישון, כי זה הדבר ההגיוני ביותר שאפשר היה לעשות, בפנים ובחוץ חושך מוות, זאת עוד הייתה תקופה שפחדתי מהחושך ממש.
זאת הפעם הראשונה והאחרונה (עד כה) שחוויתי שיתוק לילי.
הוא היה אודיטורי ופיזי? (ממש הרגשתי את הראש שלי נמחץ כלפי מטה) אבל לא ראיתי שום דבר חריג בחדר (אני רואה טוב בחושך).
בבוקר לא הצלחתי להתנתק מהתחושה שיש משהו בבית... ומצד שני, בכל שנות הילדות שהעברתי בבית הזה, מעולם לא פחדתי ממנו.
הוא נשרף כמה שנים לאחר מכן, סבתא שרדה, עברה לגור אצל הדודים.
יושי.
