בית הכאב והתענוג

"לא יודעת איך להתחיל
מה לכתוב, איך לא להבהיל
אוהבת אותך, עוזבת אותך, אין לי אויר.
סוף הלילה אתה עוד ישן
כל כך שליו שזה לא יאמן
בדרך שלך הלכתי איתך מגיל כה צעיר,
רוצה להסביר, רוצה שתבין
אין שום רע בך, הכל בי...
כשאתה על ידי אוחז בידי
זה עוצר בעדי, רוצה לבדי...

רוצה לרקוד, רוצה לשיר
לפרוש כנף, לעוף מעל העיר
ולשוב אל חושי
שוב להדליק את נשמתי
ולבדי, לדעת מה איתי
להציל את חיי...

אם בכל זאת אני לא טועה,
אולי כמו כל אישה נשואה,
חשוב שאדע אם אני מפסידה ומה המחיר.
רוצה להשלים שבע שנים
ולומר לעצמי זאת אני.
כשאתה על ידי, אוחז בידי,
זה עוצר בעדי, רוצה לבדי...

רוצה לרקוד...

תדע שאתה זורם בעורקי
אין לי כמותך חבר
תדע אתה הטוב מכולם בחיי
הכל יעבור אתה תישאר

אתה יקר לי איך אסיים
הדף נגמר והכתב מתעקם.
אוהבת אותך עוזבת אותך
והבוקר מאיר..."


כמה שהשיר הזה מדבר עליי.
לקרוא מילה ועוד מילה, שורה ועוד שורה והדמעות זולגות ונוטפות מטשטשות את ראייתי, מכאיבות לי כמו מדקרות סכין קטנות בעיניי ובליבי.

הסוף!

למה הסוף כל כך מפחיד?

למה הסוף נראה כזה נורא?

אפילו שהוא היה צפוי וידעתי שיגיע, כשזה נאמר פתאום ברצינות באוויר, הרגשתי כמו אגרוף בבטן, שנכנס בחוזקה והוציא את כל האוויר מריאותיי.
הכאב היה קשה מנשוא,
כשלתי את דרכי לכורסת המחשב.
נחתתי בכבדות לתוכה
מרגישה את כל העולם סובב ורץ
ואני מנסה לתפוס
אבל מרגישה שאני מאחור
רחוק
לא מגיעה
לא מצליחה
הכל חומק ממני
כמו האוויר דרך אצבעותיי
צפתי בחלל אפור ועמום
לא שמעתי כלום
הדם געש באוזניי
הכל הפך צלליות חסרות מובן
והצלליות סובבות סביבי במחול שדים מוטרף
מרגישה את המחסור בחמצן בריאותיי לוחץ
לא מצליחה לשאוף פנימה דבר

הלם!

אז ככה זה הלם.

כן, ציפיתי לכך.
כן, כיוונתי לכך.
כן, ידעתי שזה יבוא ויקרה.

לא, לא ציפיתי לכאב הנוראי הזה.
לא, לא כיוונתי לצער הזה.
לא, לא ידעתי שאתמוטט.

ואני לבד.
רק אני בבית.
אין אף אחד שירים ויחבק.
אין אף אחד שיאהב.
אין אף אחד שיאמר מילה טובה.

לבד.
אז ככה זה לבד.

לבד
עם המון אהבה
עם המון כאב
ועם המון ידיעה שזה מה שצריך להיות

לבד

ולך, אהובי, בעלי
אותך תמיד אוהב, אזכור לך חסד אהבתך לי
דאגתך לי
הנתינה המלאה שלך בימים שהייתי שפופה
אוהבת אותך
ותמיד אוהב
ויודעת שזה הנכון לשנינו והטוב ביותר עבורנו

סוף!