בית הכאב והתענוג

אני חיה לי מיום ליום
מפזרת את ימי ברוח
אנשים מתחתנים סביבי
גם אני רוצה קצת לנוח
אומרים שהאדמה שלנו
מסתובבת סביב צירה
איפה הציר שלי?
להסתובב זה דבר נורא

לא כל כך יפה
ולא בת שש עשרה
אבל יודעת משהו
על העולם הזה


נוסעת לי ברכב...
או יותר נכון מזדחלת לי בפקק האינסופי...
כל בוקר אותו הריטואל..
השעון מצלצל
מדליקה את 10 על הבוקר
ציחצוח שיניים
שטיפת פנים
מקלחת זריזה
איסוף וריקון פחי הזבל בבית
מתלבשת
מתאפרת
שוברת ת`ראש מה עושים עם הרעמה
אוספת טלפון, מפתחות, תיק, שקית זבל
ולאוטו

שעת השקט שלי
שעת הלבד שלי

מדליקה רדיו לגלגל"צ
חלון פתוח גם בחורף גם בקיץ
ונרגעת
הפקקים לא מפריעים לי

זה הזמן שלי
זמן השקט שלי

נכנסת לשגרה של ראשון ברקס וקלאץ`
מזמזמת בהיסח דעת את השירים ברקע
מכירה כל מילה כמעט בכל שיר
מקשיבה למילים
חלקם נוגעים בי
חלקם מחייכים לי
חלקם מרגיזים
שירים מדברים אליי

ואז יש מחשבות
חותכות בלי איתות את מוחי
האחת חולפת לימין והשניה כבר קפצה משמאל
ואז פתאום אחת אחרת פשוט צצה ככה מכלום
חושבת עליי
חושבת עליו
חושבת על חברה
חושבת על חבר
חושבת על עבודה
חושבת על כסף
חושבת
הרבה חושבת

כמו משחק שחמט מול "כחול עמוק"
כל מהלך מחושב לפרטי פרטים
כל מהלך מחושב כבר כולל השלכותיו העתידיות
לכאן או לכאן
לוקחת שמאלה וימינה בצמתי מחשבותיי
בודקת כל כיוון אפשרי

רוגע שורה עליי
כי אני נהנית לנהל עם עצמי שעת שקט
רואה בבירור את העתיד
את הדברים והסדר שיקרו

היום חשבתי על העתיד שלי
מרגישה איך השנים האחרונות היו ממש פיזור ימי ברוח
עפו כלא היו
מחפשת פתאום את הציר שלי
את העצמי שלי
את המרכז שלי
העוגן
והוא לא שם
לפתע אני מרגישה כמו צפה ושטה על פני ים ורוח חזקה
לא שולטת בחיי
הם שולטים בי
רוצה לנוח
להתכרבל לי
שיטפלו בי
שיפנקו אותי

אולי פעם אמצא את זה?
יכול להיות שזה קיים?

אבל אני לא בת 16, ולא נאיבית,
ויודעת יותר ממשהו על העולם הזה

אולי יום אחד העוגן שלי ישקע
ויעגן אותי במקום


ואולי אז גם ימי לא יתפזרו לרוח
וימוצו עד תום



[i]