בית הכאב והתענוג

"גשם כיסה את אספלט הכביש
ביום הכי קר בשנה
ומעיני שלי, טפטוף מקומי
כי יש סדק בלב אהבה.

כשהלכת מכאן, לא ידעת לאן
מסגרת פני בחלון
אבל גם בתמונות, לפעמים הדמויות
מקשיבות לתקתוק השעון.

ואולי אתה פה חסר לי
אתה כאן, אתה שם
ובכל זאת אתה פה חסר לי
ואולי, אתה פה חסר לי.

אתה אידיוט אמיתי אם חשבת אותי
שאבוא וארוץ עד אליך
וכלום לא קרה כשאתה לא בסביבה
כן, הכל די רגיל בלעדייך.

הייתי בכיף מחבקת אותך
מחכה לך בין הסדינים
אני שונאת אנשים, אנשים חלשים
שבמקום לדבר הם זזים.

ואולי אתה פה חסר לי...

מה יקרה אם פתאום תבוא אלי
ותייפה את הכל
רגע של שקט, בחוץ שוב הגשם
ממשיך על הכביש עוד ליפול"



לא ואולי, אלא באמת, כן. נכון.
אתה כאן חסר לי.
אתה עדיין כאן למרות שאתה שם.
בדברים הקטנים.

התעוררתי פתאום באמצע הלילה, רגילה לחבק את גבך הרחב,
ולשקוע בבטחה ובאהבה חזרה לשינה מבורכת
האהבה עדיין כאן,
הביטחה לא
וגם לא השינה המבורכת
מתהפכת לימין, מתהפכת לשמאל.. איפה יותר נוח?
המיטה כל כך רחבה וגדולה פתאום
יש לי כל כך הרבה מקום
וזה שכבר כמה חודשים לא היית כאן
זה לא שינה את העובדה שבליבי תמיד היית כאן

ועכשיו,
חורף.
לא בחוץ, בלב. קר.
ואין אהבה שתחמם אותו.
ואין יד חזקה שתלטף.

אתה כה חסר לי.

לא, אני לא מתחרטת על ההחלטה שלנו.
זה הכי טוב לנו.
אבל כן, אני מתגעגעת לרגעים מסויימים,
ללילות הקרים שהתכרבלתי בתוכך
לפעמים שבהן החלומות הרעים הפריעו את שנתי ואתה חיבקת עד שעברו
לימים שהרגשתי רע והיית שם לעודד

זוכרת חיבוק אחרון,
דמעה מתגלגלת,
גוש בגרון חונק,
הנה הוא חזר גם עכשיו, יושב בגרוני וחונק שוב,
נשיקה על המצח,
מילמולי אהבה
ופרידה מאהוב.

אז למה זה לא עבד?
למה היה חייב להיות משהו שחסר?
למה זה לא היה כמו באגדות?
כמו בחלומות שלי?

למה?

מחכה לחלום שלי שיתגשם....[b]