בית הכאב והתענוג

תארו לכם יום אחד בחייכם, לא משנה איזה יום.
נסו לחשוב מה הם הדברים שהכי הייתם נוצרים מאותו יום.

אל תסתכלו למטה.

קודם רישמו לכם את הדברים הכי יפים מאותו יום, את כל הדברים שהכי הכי עשו לכם את אותו יום משמעותי.

עשיתם, רשמתם?

לא הצצתם?

בטוח?



יופי.



עכשיו.. תקראו את ההמשך ותראו כמה שאנחנו לוקחים דברים מסוימים כמובן מאליו בחיינו.

אז לקחתי יום כזה, למשל את סוף השבוע האחרון שהיה.
התחיל באופן קצת צולע, יום חמישי, ארוחת ערב עם חברים שהתבטלה בגלל אילוצים, ובמקרר שלי, נשארתי עם עוגת הבלאק פורסט המפוארת שהכנתי.
מה עושים?
אז חברה שלי המקסימה כרמית מחליטה שמכיוון שגם היא וגם אני נטולות החצי הזוגי והיא גם נטולת ילדים ביום שישי, אנחנו מארגנות ארוחת ערב ספונטנית לבנות בלבד.
ואני מה אכפת לי, אוהבת כל כך לארח ולארגן ולהגיש ולפנק.. נו אתם כבר מכירים.
מזמינות חברות, מצד שלי ומצד שלה, חלק מאשרות ספונטנית וחלק מתאכזבות מהעובדה שיש להן כבר עיסוקים אחרים.
לא נורא חברות, יהיו עוד כאלו בעתיד.
יום שישי בבוקר קמה ליום שמשי יפה, מנקה את הבית מארגנת כאן ושם, השותף שלי מסיע אותי לבנק לכמה סידורים, אני בבנק עיניים לכאן ולשם.. והכל מסודר (נו טוב, גם קצת ציצים הוצגו לראווה)...
חוזרת הביתה ממשיכה עוד קצת סדר וניקיון (שרוטה קשות בנושא)...
מארגנת את עצמי ונוסעת לפגוש את כרמית אצל סתיו.
יושבות אצלו בחנות מתגלגלות מצחוק... נהנות, פשוט כיף וחברים...
משם חוזרות אליי הביתה, בדרך קונות בשר לערב ולמחר לפיקניק.
מגיעות הביתה, עוף ותפ"א בתנור, כרמית מתקתקת סלט מדהים, אני מטגנת שניצלים (שמתוך איזה 25 שטוגנו, כשהגיעו האורחות היו רק איזה 18... מעניין למה?...)
הארוחה ואח"כ הסרט עברו בנעימים.. שוב פעם.. כיף וחברות...וכמובן עוגת בלאק פורסט שקצרה שבחים..
כרמית מתחילה לנקר כבר בסלון ונשארת לישון או יותר נכון נוחתת לישון אצלי...
בבוקר קמות ומתארגנות, הולכות לאסוף את הילדודס המקסימים שלה ...
מגיעות ליער... חברים, אוכל, אוויר נקי, בדיחות, וכמובן עוגת בלאק פורסט ... (חחח) שגם כאן קצרה שבחים... (פשש שיחקתי אותה...)
חוזרת משם לעבודה, ערב נעים וכייפי...
יומיים של אושר והנאה נגמרים בשינה עם חיוך...

אז מה הקשר להתחלה?

ראיתם מה שרשמתי?

זה מה שאני הייתי לוקחת איתי תמיד.. את המובן מאליו... כן כן זה המובן מאליו... כי יש דברים שאפילו לא חשבנו שבלעדיהם חלק מזה לא היה מתאפשר...

דברים כאלו פתאומיים.

יום א` קמה עם כאב באוזן שמאל מטורף, כל בליעה של רוק כואבת כמו לבלוע סברס עם הקוצים.

אז מה המסקנה?

זה רק התקררות, דלקת אוזניים ואולי קצת בגרון.
הולכת לעבודה עם כאב טורדני וסחרחורות קלות.
הסחרחורות כבר מלוות אותי כמה זמן, פשוט לא התייחסתי.
מדברת עם הלורד שלי בטלפון והוא מודאג יותר ממני מהכאבים והסחרחורות, מאלץ אותי להבטיח להתקשר אחרי הפגישה עם הרופא אחה"צ...(נשיקה לך... על הדאגה ובכלל)

צוהריים, אני אצל הרופא, הרופא נראה משועמם בעליל.
נו אני מבינה אותו, מה כבר יכול להיות באוזן שלי מעניין.
בדיקה עם מכשיר ראיה כזה. "הכל תקין. קצת אדום."
הרופא: "אמרת שאת שומעת עמום באוזן מהבוקר?"
אני: "כן"
הרופא: "אני אשמיע כל מיני רעשים סביבך ואת תגידי לי באיזה צד את שומעת אותם יותר חזק אם בכלל"
אני: "(עם פרצוף המום) טוב"
הרופא מוציא מין מזלג ברזל גדול ומרעיד אותו ומצמיד אותו לאף שלי, אני מאשרת שאני שומעת רק בצד ימין את הצליל.
חושבת באותו רגע עד כמה אני נראית מגוחכת עם המכשיר הזה מוצמד לאפי.
המכשיר מוזז מצד לצד סביב ראשי כאשר כל הזמן הוא רועד ברעש פעמוני עדין שאני משום מה שומעת רק בצד ימין שלי.
הרופא: "טוב, יש לך כאן טיפות וכדורים לכאבים. אין לך פצעים או קרעים באוזן"
אני מחייכת, יופי, זה רק איזה דלקת קלה.
הרופא ממשיך: "את מתחילה להתחרש באוזן שמאל כנראה. אני נותן לך הפניה לבדיקה כזו כזו וכזו..."

בשלב הזה גם אוזן ימין התחרשה.

בהיתי ברופא שפולט את המילים באדישות כאילו אמר, יש לך חום קחי אקמול.
השפתיים שלו זזו, אני הבנתי את המילים, שנים של אימון בקריאת שפתיים, אבל הקול לא נשמע בכלל.
הייתי בבועת בעתה נוראית.

אני מתחרשת.

אני מתחרשת.

אני מתחרשת.

אני מתחרשת.

אני מתחרשת.

אבל אתמול שיחקתי בפיקניק וצחקתי, ושמעתי הכל.
איך פתאום קם אדם והוא חירש???
מסתבר שחשבתי בקול כי הרופא שמע.
והרופא עונה לי: "זה קורה. לפעמים יש פתאום מצבים שזה קורה ככה פתאום.בגלל ש....."
הוא המשיך בהסברים מפורטים איך ולמה.
אז יש לי אמנם הפניות לבדיקות רשמיות.
אבל הרופא אמר שאולי זה זמני ואולי זה קבוע. אי אפשר לדעת.
כרגע אני כ- 70% חירשת באוזן שמאל.
זה נורא ללכת עם הרגשת עמימות בצד שלם.

אני שומעת אנשים בצד שמאל כאילו מדברים איתי מתוך בועה או מתוך חדר אטום.
העולם שלי מהיום חייב להיות מרוכז לימין.
כי רק שם אוכל לחוות אותו במלואו כמו לפני כן.
מפחיד הפתאומיות.
המהירות שזה קורה.

עכשיו כשיגידו לי לנצור יום אחד וחוויותיו, אני מבטיחה לנצור מראות, ריחות, צלילים, תחושות, ולא רק חוויות כלליות.
כי אני לא יודעת מתי יום אחד אתעורר בבוקר ואחד מחושיי ימשיך לישון.



העולם מצד ימין בלבד....