בואו נדבר רגע על פתיחות...
לא, לא פתיחות בשחמט.
גם לא פתיחות בטניס.
אני מדבר על הדבר הזה שאנשים עושים כשהם רוצים להיות כנים זה עם זה.
זו אחת המעלות שאני יותר מעריך אצל אנשים.
האקדמיה ללשון עברית מגדירה זאת כך:
- נכוֹנוּת לקלוט דברים חדשים או לשמוע דברי אחֵרים
- יכולת לשתף אחרים ברגשות, לדבר בכנות, לא להתבייש וכדומה
את ההגדרה הראשונה פגשתי עוד כילד. הייתי בטוח שזה משהו ברור מאליו, טריוויאלי... הרי אני עושה מאמץ לקלוט דברים חדשים ולשמוע דעות אחרות כדי להשתפר. המסקנה? כולם בוודאי עושים כמוני.
את ההגדרה השניה פגשתי בהמשך חיי, כאשר התחלתי לקיים מערכות יחסים שונות, לאו דווקא רומנטיות. גם שם הייתי בטוח שמדובר בעניין ברור מאליו, טריוויאלי... הרי אני פתוח עם הרגשות שלי, תמיד מדבר בכנות ולא מתבייש לגעת גם כשזה כואב. המסקנה? כולם בוודאי עושים כמוני.
ובכן, איך לאמר זאת בעדינות? לא. ממש ממש לא.
במהלך השנים בהן הלכתי בעולם הזה הבנתי שאנשים שונים בנויים אחרת, מגיבים אחרת, חושבים אחרת.
דברים שחשבתי שהם ברורים מאליהם הסתברו כהפך הגמור.
אני רוצה לדבר לרגע על ההגדרה השניה.
בעיניי היא הקשה והמורכבת מבין השתיים.
כשאני חושב על בת הזוג האידיאלית עבורי, נפתחת "הרשימה". רשימת המכולת המפורסמת.
אני לא מאמין גדול ברשימה הזאת. למען האמת במקום מסויים אני אפילו סולד מהקונספט שאני יכול להגדיר ולדרג בנאדם אחר על ידי סט דרישות, אבל אשים את זה בצד לרגע.
איפשהו בראש הרשימה שלי (הראש מורכב מצבר של תכונות, אין בהכרח סדר של ראשון, שני, שלישי...) נמצאת הפתיחות.
היכולת לקיים שיח פתוח וכן היא משהו שאני לא מוכן להתפשר עליו. אחד הדברים שהכי מפריעים לי כשאני מכיר מישהי חדשה שמעניינת אותי הוא כשאני צריך "לחלוב" אותה (סליחה בפני בעלי הפטיש אם זה גרם לכם לטריגר).
אני לא רוצה להרגיש שאני מתאמץ להכיר.
אני רוצה שדברים ירגישו טבעי ויזרמו.
אני לא רוצה להרגיש שהצד השני משחק איתי משחקים.
כשזה קיים אצלה, אני מרגיש הרבה יותר נינוח.
כשזה קיים אצלה, יוצאות ממני כל התכונות הטובות שלי.
כשזה קיים אצלה, היא הרבה יותר מושכת אותי.
היום אני יודע שזה לא טריוויאלי, אבל בהחלט קיים (: