שבוע וחצי עבר מאז את אינך, והגעגוע מיום ליום גדל.
בתחושה אני מחכה שתחזרי, כאילו יצאת לאיזה טיול או מסע.
אבל המציאות מול ביתך, מול ילדייך הקטנים מכים בי.
הבכי והצורך שלהם אלייך ממוטט אותי, כי איתם, שם, ההכרה.
המלאך שלי שאל אותי היום אם גם את נהרגת, והייתי צריכה להסביר לו היכן את.
ומה ילד קטן מבין על מוות, הוא בכה.
הגענו הביתה, נר הזיכרון שדלק נכבה לפתע על ידי המלאך שלי, הוא אמר לי, אמא כבר לא צריך נר זיכרון, הזיכרון הוא בלב.
אינסוף תמונות מתרוצצות לי בראש, אני מתעוררת איתך, והולכת לישון עם ימייך האחרונים, עם הסיגרייה האחרונה שלך איתי, עם שיחה אחרונה של מבט, עומק, ועיניים ששואלות, ושפתיים שמבקשות לצאת מהמקום הזה, לחיות.
מנסה לקום אל החיים, אל עבודה, אל בריחה, והדמעות חונקות, מאופקות, יודעת שעליי להנציח אותך בייחודיות שלך, ובאחד הימים, כאשר הזמן יחזק במעט אשב על הביוגרפיה שלנו, ואערוך אותה, מהילדות אל הפריחה בנשיות שלנו.....
החיים מכינים לנו הפתעות, ולפעמים לא מצפים להפתעה כזו......אובדן.
כאב שמחלחל, כאב שמדמם, כאב שרודף, תעוקה וכבדות בנשמה עד כדי קושי בנשימה.
עצב אינסופי.
לפני 18 שנים. 1 במאי 2006 בשעה 20:43
