רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי

מאותו רגע שהנחת עליי את ידיך החזקות ידעתי, מפה אין דרך חזרה. ומאותו רגע, החושך התחלף לו באור בלתי נדלה. אני כמהה למגע שלך, מהרגע שקמה בבוקר, ועד שהולכת לישון (למרות שבקושי ישנה מאז שהכרתי אותך, כי כל שנייה בלעדייך היא עינוי). זה מין סוג של טירוף חושים, בו אתה הדבר היחיד שקיים בעולם. אני רוצה לתת לך את כל כולי. אני רוצה את כל כולך. זה כמו אותו יום, שנתת לי לשתות את השתן שלך. מעולם לא חשבתי, לא דמיינתי, שככה זה יהיה. אני רוצה להגיד שגמעתי בשקיקה כל טיפה, אבל זה לא יהיה נכון. זה היה דוחה, אם לומר את האמת. אבל זה חלק ממך, אז אני רוצה שזה יהיה גם חלק ממני. ועשיתי את זה, בשבילך. אני נזכרת בפעם הזאת שחזרת הביתה, ובידך שוט סוסים. המבט המופרע הזה בעינייך, החשש והתאווה שהתחלפו להם זה בזה בקרבי. אני זוכרת את המכות. זה היה ביום ההולדת שלי. מכה על כל שנה שאני חיה. אני אוכלת בשבילך, נושמת בשבילך. כל הקיום שלי הוא שלך ולמענך. אתה לא רק השולט שלי. אתה הבית שלי. המקום הבטוח. ואני מפחדת. מפחדת לאבד. מפחדת שאהרוס. ומצד שני, אתה יודע להזכיר לי בדיוק לאן אני שייכת. לרגלייך, על הרצפה. שם אני איתך. שם אני אני.