רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי

פגשתי אותו בפעם הראשונה במאנצ׳. בחור די סטנדרטי. רזה, שיער חום, עיניים חומות. לא משהו שלא ראיתי בעבר. אבל אז, הוא דפק לי את החיוך הזה שלו. חיוך כזה שמתפשט על כל הפנים, מקרין אור ושמחה וידידותיות. משהו במבט הזה, בדרך שבה העור מסביב לעיניים שלו התקמט, בשיניים הלבנות האלה, הזיז משהו בתוכי שלא הרגשתי כבר הרבה זמן. מאז אותו מבט ראשוני, לא הצלחתי להוציא אותו מהראש. חשבתי עליו כשקמתי בבוקר, חשבתי עליו כשהלכתי לישון. חשבתי עליו במקלחת, כשהדוש בין הרגליים שלי, מתאפקת לא לצרוח את השם שלו. אוחזת בברז כאילו זה הראש שלו, מדמיינת את עצמי מושכת לו בשיער עד שהוא כמעט נתלש בין האצבעות שלי. הוא משתלט על הפנטזיות שלי. בכל חדר קטן בנבכי תודעתי אני מוצאת אותו. אני הולכת למקומות בידיעה שהוא יהיה שם. אני מתמרנת כל צעד אפשרי בכוונה לפגוש אותו. וכשאני רואה אותו, משהו בי מרגיש יותר שלם. הוא החתיכה החסרה של הפאזל. אם רק היה לו אותו, אם רק יכולתי לקרוא לו שלי, הכל היה טוב. ואני הייתי מאושרת. כל פיסה קטנה של תשומת לה שאני מצליחה להוציא ממנו, כל מבט חטוף, כל מילה שנזרקת לעברי, רק עושה אותי יותר ויותר צמאה אליו. ואני? מה אני בשבילו? כלום ושום דבר. הוא בחיים לא ידע איך אני מרגישה. והמחשבה הזאת הורגת אותי מבפנים. בינתיים אסתפק במעט שיש לי, חיוך פה, פלרטוט קטן שם. ואולי, אולי יום אחד. אבל לא היום.