רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי

אתה

תמיד המסכן

תמיד הקורבן

איך יכולתי לדעת

שאתה כזה כריש?

מריח את הדם שלי מקילומטרים

מתכונן לתקוף בהזדמנות הראשונה

ניזון מהכאב שלי

משאיר את שתינו להתבוסס בדמינו

בחשכה

ואני

תמיד במקום הראשון

תמיד בפסגה

איך הצלחת להפוך אותי לאישה האחרת?

תמיד ידעת שאני עקרבית

תמיד התגאית בי על זה

אז אל תהיה מופתע

כשהדמעות שלי יתנפצו לרסיסים

ויינעצו בך

בזו אחר זו

זה נאמר כבר מיליון פעם. החיים הם כמו גלגל ענק. פעם אתה למעלה, פעם אתה למטה.

ובכן, אני חושבת ששלי מקולקל. לפעמים, אני נתקעת למטה. אז אני מסתכלת על אלו שלמעלה, וחושבת לעצמי, ״הלוואי שהייתי שם.״ הלוואי שהייתי יכולה לראות את הנוף, להרגיש את הרוח פורעת את שיערי. אבל אני תקועה פה, נמוך.

ולפעמים, אני נתקעת למעלה. אז אני מסתכלת למטה ומבינה עד כמה קשה היא הנפילה. אני חוששת שלא אשרוד אותה. אני מפחדת להגיע לשם שוב, ללמטה. אבל אני יודעת שזה בלתי נמנע.

~~~~~~~

אני זוכרת את הפעם הראשונה שאמרו לי את המילה הזו - ״דיכאון״. הייתי בת 12. מאז המילה הזאת הפכה להיות חלק מפסקול חיי. חייתי בחושך הרבה שנים. הייתי כל כך עסוקה בלשרוד, שלא נשארה לי אנרגיה לחיות. המחשבות הציפו אותי. והן כמעט לקחו אותי, כמה פעמים. אבל נלחמתי. כשהחושך התחלף לו באור, כבר לא זכרתי איך זה מרגיש לא להילחם.

~~~~~~~

עם השנים, למדתי לראות את החיים לא כגלגל ענק, אלא יותר כמו עונות השנה. לפעמים הגשם יורד. כשזה קורה, אני לא כועסת על השמיים. אני מתאימה את עצמי למזג האוויר, ולוקחת מעיל ומטרייה.

לפעמים השמש זורחת. אני יוצאת החוצה, רובצת בים או בבריכה. ועדיין מבינה שגם השמש מסוכנת, ושמה כובע וקרם הגנה.

~~~~~~~

שנים אחר כך, למדתי מושג חדש - ״מאניה״. כמה רגשות מעורבים סובבים את המילה הזו. האופוריה, הביטחון העצמי המופרז, חוסר תשומת הלב להשלכות או חשיבה רציונלית. אם להיות כנה - לפעמים אני מתגעגעת להרגשה הזו. אבל למדתי בדרך הקשה, שככל שמטפסים יותר גבוה, הנפילה יותר כואבת. והיא תמיד, תמיד מגיעה.

~~~~~~~

ואולי החיים הם כמו הגאות והשפל. או אולי כמו סיבוב כדור הארץ סביב השמש. ואולי החיים הם פשוט… חיים. אקראיים. כאוטיים. בלתי צפויים. אבל אנחנו חיים אותם, על הרגעים היפים שבהם, והרגעים שפחות.

אמא תמיד אומרת, אל תגידי ״בא לי״ - את לא תינוקת. אבל מה לעשות, שלפעמים אני לא רוצה, ולא חפצה, פשוט - בא לי.

בא לי לעוף מפה, כמה שיותר מהר. כמה שיותר רחוק. בא לי לארוז מזוודה, ולברוח. אבל מה לעשות, שאני לא יכולה לברוח מעצמי.

בא לי הביתה. אבל אני כבר בבית. ארבעת הקירות האלה, שפעם היו המקום הבטוח שלי, הפכו לכלא. ואני הסוהרת.

בא לי לבכות. אבל הדמעות תקועות לי בגרון כמו גלולה מרה שלא נבלעת, ואני לא מצליחה, לא מצליחה לשחרר.

בא לי לצרוח. אבל שום קול לא יוצא. הגרון שלי בוגד בי. וגם אם אצרח, האם מישהו ישמע? האם למישהו יהיה אכפת?

בא לי לאונן. אבל אני דוחה, דוחה את עצמי. הגוף שלי הפך לאויב הכי גדול שלי. 

בא לי להקיא. להוציא החוצה את כל החרא, את כל הגועל, לרוקן את הנשמה שלי. אבל אני כבר ריקה, ריקה מבפנים.

בא לי לכתוב. אבל כל מה שיוצא זה ערימה של קלישאות על קלישאות, בלי תוכן. בלי רגש.

ובא לי אותו. הוא, עם העיניים החומות. בא לי את המגע שלו, את החיבוק.

ומתי? מתי יבוא למישהו עליי?

קשה להכחיש את העובדה, שבאופן די ברור ישנם אינדיבידואלים רבים הנמשכים לעולמות הבדס״מ כתוצאה מטראומה מינית או פסיכולוגית שחוו בילדות או אף בחייהם הבוגרים. ולא קשה לראות כיצד דבר זה קורה - במסגרת תהליך ההחלמה מטראומה, ישנה תופעה הנקראת ״חזרה כפייתית״. במקרה זה, האדם המתמודד עם פוסט טראומה, מעביר את עצמו את אותה חוויה באופן כפייתי ורפטטיבי. יש הטוענים שתופעה זו נגרמת מתוך רצון לחווית שליטה - האדם חווה את החוויה הטראומטית שלו באופן חוזר, על מנת לחוות אותה ממקום של שליטה במקום חוסר אונים.

הגורם האפשרי השני למשיכה לבדס״מ, הינו החיפוש אחר ריגושים. סקס ונילי יכול להיות מספק ומהנה, ובעיניים שלי הוא אף הכרחי במערכת יחסים. אבל לפעמים, הריגוש שבו, פשוט לא מספיק. לעיתים אדם מרגיש צורך במשהו שיעלה את רמת העוררות הגופנית והפסיכולוגית שלו למקומות אחרים. במקרה זה, אלמנטים של כאב, של דומיננטיות, של נחיתות - מהווים דרך לספק צורך זה בדרך לא שגרתית. וכמובן, בדס״מ הוא הרבה מעבר למיני - הוא משחקי לעיתים, ולעיתים נוגע במקומות הפסיכולוגיים העמוקים וחבויים ביותר שלנו.

סיבה שלישית ושנויה במחלוקת, היא מבנה אישיותי של המשתתף. קל לראות כיצד אדם בעל אישיות מרצה יהנה מלהיות נשלט, ולהפך. אך באופן מעט פרדוקסלי, ניתן למצוא בקהילה לא מעט אנשים, אשר בחייהם היומיומיים הינם ״גברי אלפא״, דומיננטיים, מקבלי החלטות - אך מול הפרטנר/ית שלהם, הם נשלטים, נחותים, סאבים. ניתן להבין זאת באמצעות מושגים כמו לקיחת שליטה ונתינת שליטה - אדם שרגיל להיות בעמדת שליטה בחייו היומיומיים, הגיוני שירצה לפעמים גם לתת את השליטה לאדם אחר, לשחרר את עצמו מהעול של קבלת ההחלטות וקביעת סדר הדברים.

כמובן שישנן אינספור תיאוריות לגבי הגורמים לאותה משיכה לעולמות השליטה והבדס״מ, וגורמים רבים לכך נידונו בפירוט, גם באתר הזה.

אשמח לשמוע מכם, נשלטים, שולטים ומתחלפים כאחד - מניין הבדס״מ שלכם?  אילו גורמים, גם מאלה שפירטתי וגם לא, הובילו אתכם לעולם הזה?

זוכרת שנפגשנו, איך הכל היה טוב.

חשבתי לעצמי, ״הוא - לא יעזוב״.

תראה אותי היום, איך אפשר לחשוב

שדווקא ממך למדתי לאהוב.

הכל אתה יודע, הכל אתה מחליט.

נועל אותי מאחורי דלת שאין לה ידית.

שותה עוד בירה, מרוקן עוד פחית,

ובנפנוף אצבע את ליבי אתה ממית.

איזה מין גבר, איזה מין שולט,

יודע רק לקחת אבל לא יודע לתת.

לקחת אותי למקומות שלא ידעתי לשאת,

וכך ביום בהיר אחד, לימדת אותי להתחרט.

והנה אתה היום, בן שלושים ושש,

עדיין כמו תינוק, באפלה מגשש.

ואני, אני עדיין שם, ליבי מרשרש,

לא מאמינה שהפחד התממש.

״אז בבקשה, הזדרז, עזוב אותי

אני לא יכולה לנשום

בבקשה אל תגיד שאתה אוהב אותי

אני מרגישה שהלב שלי עומד להתפוצץ

מילה אחת ממך ואני אקפוץ מהצוק שעליו אני עומדת, בייבי

תגיד לי ׳אל׳ כדי שאוכל לזחול חזרה פנימה״

ובהתחלה פחדתי לתת לך להתקרב, כי לא רציתי שתיכווה. אבל עכשיו כשאתה כאן, אשמור את הלב השברירי שלך חמים וזוהר, בכל מצב. זה כאילו כל הזמן הזה, היה חוט בלתי נראה שחיבר בינינו, והזמן הצליח לקרב בינינו שוב ושוב, כי זה גורלנו. כאילו קרעו אותי לשניים ברגע שנולדתי, ואתה החצי השני, הדבר היחיד שעושה אותי שלמה. אני חושבת שהייתי עיוורת עד הרגע שראיתי אותך לראשונה. וכשאתה אומר את שמי, זה מרגיש כמו אוקיינוס בורידים שלי, ואתה צולל פנימה, בלי פחד. אני יודעת שאין ביכולתי להחלים את הצלקות שלך, אבל אחזיק אותך לנצח, אהיה הנחמה הקטנה שלך, כל עוד אני יכולה. ואם מיתוס החזרה הנצחית נכון, אחווה בשמחה ובגאווה מחדש את כל הצרות שהחיים חילקו לי, כי אזכה לפגוש אותך שוב, פעם אחר פעם.  

- מי שמזהה מאיפה חלק מהמילים לקוחות מקבל אצלי נקודות זכות

מאותו רגע שהנחת עליי את ידיך החזקות ידעתי, מפה אין דרך חזרה. ומאותו רגע, החושך התחלף לו באור בלתי נדלה. אני כמהה למגע שלך, מהרגע שקמה בבוקר, ועד שהולכת לישון (למרות שבקושי ישנה מאז שהכרתי אותך, כי כל שנייה בלעדייך היא עינוי). זה מין סוג של טירוף חושים, בו אתה הדבר היחיד שקיים בעולם. אני רוצה לתת לך את כל כולי. אני רוצה את כל כולך. זה כמו אותו יום, שנתת לי לשתות את השתן שלך. מעולם לא חשבתי, לא דמיינתי, שככה זה יהיה. אני רוצה להגיד שגמעתי בשקיקה כל טיפה, אבל זה לא יהיה נכון. זה היה דוחה, אם לומר את האמת. אבל זה חלק ממך, אז אני רוצה שזה יהיה גם חלק ממני. ועשיתי את זה, בשבילך. אני נזכרת בפעם הזאת שחזרת הביתה, ובידך שוט סוסים. המבט המופרע הזה בעינייך, החשש והתאווה שהתחלפו להם זה בזה בקרבי. אני זוכרת את המכות. זה היה ביום ההולדת שלי. מכה על כל שנה שאני חיה. אני אוכלת בשבילך, נושמת בשבילך. כל הקיום שלי הוא שלך ולמענך. אתה לא רק השולט שלי. אתה הבית שלי. המקום הבטוח. ואני מפחדת. מפחדת לאבד. מפחדת שאהרוס. ומצד שני, אתה יודע להזכיר לי בדיוק לאן אני שייכת. לרגלייך, על הרצפה. שם אני איתך. שם אני אני.

פגשתי אותו בפעם הראשונה במאנצ׳. בחור די סטנדרטי. רזה, שיער חום, עיניים חומות. לא משהו שלא ראיתי בעבר. אבל אז, הוא דפק לי את החיוך הזה שלו. חיוך כזה שמתפשט על כל הפנים, מקרין אור ושמחה וידידותיות. משהו במבט הזה, בדרך שבה העור מסביב לעיניים שלו התקמט, בשיניים הלבנות האלה, הזיז משהו בתוכי שלא הרגשתי כבר הרבה זמן. מאז אותו מבט ראשוני, לא הצלחתי להוציא אותו מהראש. חשבתי עליו כשקמתי בבוקר, חשבתי עליו כשהלכתי לישון. חשבתי עליו במקלחת, כשהדוש בין הרגליים שלי, מתאפקת לא לצרוח את השם שלו. אוחזת בברז כאילו זה הראש שלו, מדמיינת את עצמי מושכת לו בשיער עד שהוא כמעט נתלש בין האצבעות שלי. הוא משתלט על הפנטזיות שלי. בכל חדר קטן בנבכי תודעתי אני מוצאת אותו. אני הולכת למקומות בידיעה שהוא יהיה שם. אני מתמרנת כל צעד אפשרי בכוונה לפגוש אותו. וכשאני רואה אותו, משהו בי מרגיש יותר שלם. הוא החתיכה החסרה של הפאזל. אם רק היה לו אותו, אם רק יכולתי לקרוא לו שלי, הכל היה טוב. ואני הייתי מאושרת. כל פיסה קטנה של תשומת לה שאני מצליחה להוציא ממנו, כל מבט חטוף, כל מילה שנזרקת לעברי, רק עושה אותי יותר ויותר צמאה אליו. ואני? מה אני בשבילו? כלום ושום דבר. הוא בחיים לא ידע איך אני מרגישה. והמחשבה הזאת הורגת אותי מבפנים. בינתיים אסתפק במעט שיש לי, חיוך פה, פלרטוט קטן שם. ואולי, אולי יום אחד. אבל לא היום.

אני מרגישה הכי בשליטה כאשר אני באובדן שליטה. התחושה הזאת של השחרור, הקבלה של כל דבר שרק יבוא, רק שיבוא כבר. אני עוצמת את העיניים ומחכה להצלפה, לליטוף, לנשיקה. אני אומרת לך, ״כן, כן״. אתה מסתכל עליי, עם העיניים החומות הגדולות האלה, כאילו אני הילדה הכי יפה בעולם, ואני מאמינה לך. אני אאמין לך תמיד. קשורה, עם הראש למטה, אני מרגישה את הנוכחות שלך עוטפת אותי מכל כיוון. ואני מרגישה כה בטוחה, כה מוגנת. כי אני יודעת שאתה איתי, כל תשומת הלב שלך מופנת אליי, אל הגוף שלי, אל נשמתי. אני אעשה כל דבר שתגיד, רק תגיד. אתה לוקח אותי ביד, צעד צעד. אתה יודע שקשה לי להכיל. ואני מנסה. אני כל כך משתדלת בשבילך. אבל אני לא מפחדת. ואתה כל כך סבלני וקשוב, ואני יודעת שאתה איתי. באש ובמים, כמו שאומרים. איתך, אני ילדה מיוחדת. איתך, אני זונה מטונפת. איתך טוב לי. רק איתך. וכשטוב לי, אני מפחדת. זאת הרגשה כל כך זרה וחדשה, אך נעימה ומענגת. טוב לי. מה עושים עם זה? אני שואלת את עצמי בחיפוש אחר תשובות. אני שואלת אותך, ואתה יודע להגיד בדיוק את המילים הנכונות. אתה אומר לי להיכנע, לשחרר, לצוף על המים בשלוות אין קץ ולהתמסר. ואני עושה את זה. וזה מרגיש כה נכון. אני מרגישה כאילו אני עומדת על קצה של צוק, ויש רוח חזקה, ואני לא מפחדת, כי אני מרגישה אותך בכל מקום. זאת הרגשה אלוהית, שמיימית. חוויה חוץ גופית. אתה אומר לי שזהו, סיימנו. אני מרגישה כאילו משהו בי מת. אני רוצה עוד, עוד ממך, רק תתן לי את כל כולך. אתה מחבק אותי, ונותן נשיקה על המצח, ואומר לי, ״כל הכבוד, היית ילדה טובה״. והאישור הזה ממך שווה בעיניי לעולם כולו.