זה נאמר כבר מיליון פעם. החיים הם כמו גלגל ענק. פעם אתה למעלה, פעם אתה למטה.
ובכן, אני חושבת ששלי מקולקל. לפעמים, אני נתקעת למטה. אז אני מסתכלת על אלו שלמעלה, וחושבת לעצמי, ״הלוואי שהייתי שם.״ הלוואי שהייתי יכולה לראות את הנוף, להרגיש את הרוח פורעת את שיערי. אבל אני תקועה פה, נמוך.
ולפעמים, אני נתקעת למעלה. אז אני מסתכלת למטה ומבינה עד כמה קשה היא הנפילה. אני חוששת שלא אשרוד אותה. אני מפחדת להגיע לשם שוב, ללמטה. אבל אני יודעת שזה בלתי נמנע.
~~~~~~~
אני זוכרת את הפעם הראשונה שאמרו לי את המילה הזו - ״דיכאון״. הייתי בת 12. מאז המילה הזאת הפכה להיות חלק מפסקול חיי. חייתי בחושך הרבה שנים. הייתי כל כך עסוקה בלשרוד, שלא נשארה לי אנרגיה לחיות. המחשבות הציפו אותי. והן כמעט לקחו אותי, כמה פעמים. אבל נלחמתי. כשהחושך התחלף לו באור, כבר לא זכרתי איך זה מרגיש לא להילחם.
~~~~~~~
עם השנים, למדתי לראות את החיים לא כגלגל ענק, אלא יותר כמו עונות השנה. לפעמים הגשם יורד. כשזה קורה, אני לא כועסת על השמיים. אני מתאימה את עצמי למזג האוויר, ולוקחת מעיל ומטרייה.
לפעמים השמש זורחת. אני יוצאת החוצה, רובצת בים או בבריכה. ועדיין מבינה שגם השמש מסוכנת, ושמה כובע וקרם הגנה.
~~~~~~~
שנים אחר כך, למדתי מושג חדש - ״מאניה״. כמה רגשות מעורבים סובבים את המילה הזו. האופוריה, הביטחון העצמי המופרז, חוסר תשומת הלב להשלכות או חשיבה רציונלית. אם להיות כנה - לפעמים אני מתגעגעת להרגשה הזו. אבל למדתי בדרך הקשה, שככל שמטפסים יותר גבוה, הנפילה יותר כואבת. והיא תמיד, תמיד מגיעה.
~~~~~~~
ואולי החיים הם כמו הגאות והשפל. או אולי כמו סיבוב כדור הארץ סביב השמש. ואולי החיים הם פשוט… חיים. אקראיים. כאוטיים. בלתי צפויים. אבל אנחנו חיים אותם, על הרגעים היפים שבהם, והרגעים שפחות.
