רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי

אמא תמיד אומרת, אל תגידי ״בא לי״ - את לא תינוקת. אבל מה לעשות, שלפעמים אני לא רוצה, ולא חפצה, פשוט - בא לי.

בא לי לעוף מפה, כמה שיותר מהר. כמה שיותר רחוק. בא לי לארוז מזוודה, ולברוח. אבל מה לעשות, שאני לא יכולה לברוח מעצמי.

בא לי הביתה. אבל אני כבר בבית. ארבעת הקירות האלה, שפעם היו המקום הבטוח שלי, הפכו לכלא. ואני הסוהרת.

בא לי לבכות. אבל הדמעות תקועות לי בגרון כמו גלולה מרה שלא נבלעת, ואני לא מצליחה, לא מצליחה לשחרר.

בא לי לצרוח. אבל שום קול לא יוצא. הגרון שלי בוגד בי. וגם אם אצרח, האם מישהו ישמע? האם למישהו יהיה אכפת?

בא לי לאונן. אבל אני דוחה, דוחה את עצמי. הגוף שלי הפך לאויב הכי גדול שלי. 

בא לי להקיא. להוציא החוצה את כל החרא, את כל הגועל, לרוקן את הנשמה שלי. אבל אני כבר ריקה, ריקה מבפנים.

בא לי לכתוב. אבל כל מה שיוצא זה ערימה של קלישאות על קלישאות, בלי תוכן. בלי רגש.

ובא לי אותו. הוא, עם העיניים החומות. בא לי את המגע שלו, את החיבוק.

ומתי? מתי יבוא למישהו עליי?