מלחמה.
אשכרה מלחמה.
ואני יושבת כאן על הספה.
חדשות, אזעקות, חמ"ל.
מלחמה.
אנשים מתים.
חיילים מתים.
מסיבה ברעים שהפכה לתופת.
טבח תינוקות.
רשתות חברתיות.
הצהרות של מפורסמות מטומטמות.
כולם שונאים את היהודים.
ואני כל כך גרועה בלהילחם.
אני כל כך גרועה בלהירתם.
לאיזושהי משימה, גם אם הפשוטה ביותר.
אני כל כך גרועה בלהתנתק.
כל כך גרועה בלהתפלל.
המינימום שבמינימום.
כי לתרום אני לא תורמת.
אני לא סומכת על הלינקים.
ואני לא מאמינה לכל פירסום.
ואני ישנה אבל אני לא ישנה.
ובבוקר אני מתעוררת אבל לקום לוקח לי שעתיים.
במקרה הטוב שעה.
ואיבדתי את עצמי.
ואני לא מבינה.
ואני רוצה לקרוא תהילים.
והסידור לידי.
אבל אני לא מגיעה.
אני מזפזפת.
ואני נוברת.
ואני מנסה למצוא סיבות.
ואיזה רב שיסביר לי מה קרה כאן לעזאזל.
או איזה נומרולוגית.
ואני רבה עם אנטישמית אחת באינסטגרם.
ואני שונאת אותם.
אבל זה לא מתקרב לכמה שהם שונאים.
אותי.
את העם שלי.
אותנו.
מלחמה.
ואני חשבתי שאני טובה בלהילחם.
אבל אני מהשוקיסטיות הניצחיות.
שלא עושות כלום.
שזורקות סיסמאות.
שמחפשות תשובות.
והתשובות כאן..
ממש כאן.
כמו המשיח.
אבל אני לא מצליחה לזוז.
בגדול אני לא מצליחה לעשות כלום.
אני יושבת על זרי דפנה.
באמצע שיא המלחמה.
והם תכף נכנסים קרקעית.
ואני על הפאקינג ספה.
"תעשי משהו."
וכלום.
אין עונה ואין בא.
