הסיפורים לא מפסיקים.
אח של חטוף.
אחים שההורים שלהם נהרגו.
חטופים כמו חול.
זקנים בלי תרופות בעזה.
משפחות הרוסות.
אישה בהריון דקורה בבטן.
תינוקות שרופים.
ערופי ראש.
הסיפורים לא נגמרים,
והאנטישמית לא מפסיקה להגיב באינסטגרם ימח שמה.
מה אני עונה לה בכלל סעמק.
מה הם הספיקו לעשות ב-פאקינג כמה שעות.
כאוס.
מלחמת עולם.
והכניסו להם 30 משאיות עם סיוע הומניטרי היום.
אני מתעצבנת.
ואז אני נזכרת שאף אחד לא יכול לעשות כלום אם לא החלטת.
אין אדם נוקף אצבע למטה אלא אם כן הכריזו עליו מלמעלה.
אני נזכרת שזו גזירה,
ואני נזכרת שהכל כתוב.
אני נזכרת שאנחנו תיאטרון בובות.
אני נזכרת שאני כלי במשחק.
אני נזכרת שאני מדברת מלא לשון הרע.
ורכילות.
ושטויות.
אני והפה הגדול שלי.
אני והדכאון שלי.
אני והכפיות טובה.
אני והחוסר הערכה.
אני והתלונות.
אני והראמה.
ראמה שלא עוברת.
שמלווה אותי שנים.
אני ולעשות מזבוב פיל.
אני שלא מצליחה לקום.
וכולם כמו סרט נע.
הסיפורים לא נגמרים.
ואני לא מסוגלת,
לא לשקוע בסדרה.
לא להעביר ערוץ מ-12 או 13.
לא מסוגלת להתאושש מזה.
ואני בדיוק צופה באבא שהבת שלו נרצחה
והוא אומר תודה שזכה ל-24 שנים שלה.
הוא מחייך.
ומודה.
בלתי נתפס..
וזה הכל ממך.
זו גזירה.
אני מנסה להזכיר לעצמי,
זו גזירה.
כולם כל כך חזקים.
מלאים בכוחות.
בתושייה.
אני מנסה להזכיר לעצמי,
זה הכל ממך.