הצלחת לשבור אותי שוב.
עם העצבים שלך.
עם המבט המאוכזב שלך.
עם ההערות על הלבוש שלי.
את שונאת שאני מוזנחת.
שאני עם חצאית ארוכה ודהוייה.
עם חולצת פיג'מה
ועליה חולצת טי שירט לא קשורה לכלום.
את כל כך מאוכזבת.
את כל כך לא מרוצה.
ואני שוכבת כאן על הספה.
מאוכזבת מעצמי גם.
על זה שאני נשברת שוב מההערות האלו.
אפילו במלחמה.
אפילו כשעוד רגע סוף העולם.
אני נותנת להערות האלה לשבור אותי.
להמית אותי.
למרות שאני לא אשנה תלבוש שלי בעד שום הון.
זאת אני נקודה.
תביני כבר.
או שלא תביני.
לא מעניין אותי.
אני חוזרת להיות חסרת אונים.
חסרת תוכן.
ריקה מהכל.
הדמעות זולגות.
הלב שלי שבור.
רוצה למות.
לא להיות כאן יותר.
אני לא רוצה לחיות.
ולהרגיש האכזבה של אמא.
אמהות אחרות גאות בילדים שלהם.
ככה לפחות נראה לי.
אני מקור למבט המאוכזב שלך.
אני בושה וחרפה.
ככה צעקת והלכת.
מיליון פעם אמרתי לך לא להתערב בלבוש שלי.
וכלום.
זה לא נקלט.
את תמיד תעירי.
את תמיד תתאכזבי.
אין לי כח לעצמי.
למה הבאת אותי לעולם?
🖤