אני כבר כמה ימים לא מרגישה מלחמה.
התחלתי לראות נטפליקס,
פחות להתעדכן בחדשות.
להיכנס לשיגרה השוחקת של העבודה.
אני כבר לא בוכה שיש הותר לפרסום.
בקושי מתעדכנת
ואם כבר מתעדכנת,
אז הם מדברים על עילת הסבירות,
ועל בג"ץ ועל הישיבה שיצאו על הרמטכ"ל.
אין בדרום אזעקות,
אבל יש אנשים שחזרו לעמוד בתורים בסופר, בסופר פארם, בפקקים.
העקיפות בכבישים.
והעצירות באמצע הנתיב.
אמא שלהם זונה.
וכולם חזרו להתלונן,
על כמה קשה בעבודה.
שכחתי מ-136 חטופים.
שכחתי מאזעקות.
למרות שיש בצפון מלא.
שכחתי מכל הזוועות שקרו.
זאת נראית מציאות מרוחקת,
בעיקר ששקעתי לבינג' השבוע.
מבחירה.
אנחנו גוש של זיכרון דועך.
אנחנו עם חושים קהים.
אין בי רגש.
אני על אוטומט.
וכל לילה אני ישנה במיטה.
והם במנהרות.
יחפים אולי.
פצועים בטוח.
קר להם,
לח להם,
קשה להם לנשום.
ואני פה בין כל המתלוננים.
אני פה בין כל המאוננים.
מיליון ואחד סידורים.
ומה איתם?
שכחתי אותם.
לא מרגישה מלחמה.
משדרים לי הכוכב הבא,
וארץ נהדרת,
ושנות ה-90.
ואני בכלל בנטפליקס.
איפה אנחנו ואיפה המלחמה.
וכל כך הרבה הרוגים.
וכל כך הרבה קטועים,
ופצועים.
ושום רגשות אשמה.
משיח בפתח ואני ביציאת חירום.
מבלי לצאת.
מבלי להיכנס.
עומדת.
בוהה.
לא מבינה מי נגד מי.
מה נגד מה.
אין שום רגש.
אין שום חמלה.
כלום.
אין מחשבה.
אין עומק.
אין כמיהה.
אין רצון..
רק פיזיקה.
אני פועלת מכח האינרציה.
והם במנהרות.
אני כבוייה ועדיין יכולה להדליק פה את האור.
אני כבוייה עם שמש בשמיים,
עם קרן אור.
גשם.
אוויר.
ולהם אין אור.
ואני הכבויה.
והם? מה איתם?
עוד סרטון שהתפרסם.
ואני צופה רק עד 20 שניות מתוך 2:29 דקות.
אין לי אפילו סבלנות להקדיש.
אין לי עצבים להכיל.
הכחשה חלקית.
הפכתי להיות זומבי במשרה מלאה.
אני כבר כמה ימים..
כמה ימים?
כבר תקופה,
שאני לא מרגישה מלחמה.
לא מרגישה כלום.
מרגישה חסרת תועלת.
מציאות לא נתפסת שיש שם חטופים,
ואני אשכרה כאן חיה שיגרה מזדיינת.
נתתי יד בעקיפין להפקרה.
כי לא עשיתי כלום באותו 7.10.
והנה אני ב-7.1 עדיין לא עושה.
והם במנהרות.
ואני לא מרגישה מלחמה.
לא מרגישה כלום.
אפילו לא אשמה.
אפילו לא פחד.
אפילו לא אימה.
אפילו לא אחווה יהודית.
בקושי נושאת תפילה.
בקושי מבקשת.
בקושי חושבת.
בקושי מאמינה.
איפה אני ואיפה הנשמה.
והקטע שאני לא האישיו פה.
האבסורד הזה שהם במנהרות ואני במיטה כותבת על מה אני אמורה להרגיש ומה אני לא מרגישה.
40 מטר או 50, או 60 מתחת לאדמה.
אין לי כח טאטא.
תן לי כח טאטא.
לפחות להאמין.
ותוציא אותם משם כבר.
בבקשה.
