(משהו שכתבתי ב-13.10.22 ורלוונטי גם להיום.)
אני מחליקה שמאלה.
דמעות של זעם.
אני לא יכולה יותר.
החיוכים האלו מזוייפים.
הם מגעילים אותי.
עם חולצה.
בלי חולצה.
פתאום תמונה של הכלב.
תמונה בבר.
תמונה בים.
תמונה עם החבר'ה.
ואני לא רוצה להחליק ימינה.
אף אחד.
למרות שהחלטתי לנסות.
לתת צ'אנס.
להיות רצינית.
להתפקס.
לפחות למצוא פוטנציאל.
הדמעות זולגות וממשיכות.
"מה הקטע?
למה השארת אותי ככה עד עכשיו?"
בעל כורחי הם מגעילים אותי.
זה לא באשמתי.
הם מרתיעים אותי.
מאיימים עליי.
קנקנים שפסלתי מבלי לבדוק.
חיוכים שלא עוברים אצלי מסך.
תמונות שמעוררות דחייה.
מאיימים לקחת החופש שלי.
לזרוק אותו לפח.
לקחת את הבטחון העצמי הגבוה שהצלחתי לבנות
ב-2 ידיים
ו-4 קירות.
לרסק אותו לאלף חתיכות.
לשבור לי את החומה.
עם החיוך המזוייף שלהם.
עם ה'תשלחי תמונה' שלהם.
עם התמונות הלא פוטוגניות שלהם
אני מחליקה שמאלה מבלי לתת פתח.
לאף אחד.
אני בררנית.
לא מתפשרת.
לא מתחברת.
לא מחוברת.
אני יוצאת.
לא רוצה להכיר אף אחד מהם.
שולחת אותם שמאלה.
ומתנתקת.