בהתחלה חשבתי שאבישי יעשה לי חיים קשים.
שהוא ימרר לי את החיים.
הפוני החצי בלונדיני שלו על המצח,
לא נותן לי לסיים משפט.
כל רגע קופץ.
מפנה לי את הגב.
הייתי אומרת לו שאין הפסקה.
הוא היה אומר
'נראה לך'
ובלב שלי ידעתי שאין לי כח.
אין לי כח להתעסק ב-15 דקות הפסקה שאני לא תורנית בה ולשרוף אותה על משחקי כוחות עם ילד עקשן מכיתה ג'.
אז השארתי אותו להפסקה.
וביקשתי שישלים את המשימות שלא עשה בכיתה בהפסקה.
וראיתי שאין קליטה.
הוא לא מבין כלום.
קשב וריכוז.
כדור הארץ קורא אין עונה ואין בא.
ועד היום הוא מפריע.
ומסתובב.
וקצת מקשה עליי.
אבל החיים הקשים הם לא אבישי.
הם אני.
אני ועצמי.
שלא יודעת להתמודד.
להכיל.
להיכנע.
והיום הוא פחות מפלצת קטנה.
יותר ילד,
עם הפרעת קשב.
עם רצון להתרכז,
וחוסר יכולת להתרכז יותר מדקה.
עם קוצים בתחת.
וכשהוא מרים יד כדי לצאת רגע לשירותים,
אני יודעת שהוא רץ במסדרון,
מחפש חברים.
חשבתי שהוא ימרר לי תחיים.
אבל התחלתי להתרגל אליו,
והוא אליי.
והיום השארתי אותו רק ל-5 דקות בהפסקה.
והוא לא התנגד כמו בהתחלה.
ואני גם לא חיפשתי מסע נקמה
בגלל אובר חוצפה.
היום אני מבינה שקשה לו.
הוא לא עושה בכוונה.