הקדוש ברוך הוא עושה להם ונהפוכו.
הם נכנסים בפשיטות ואיכשהו מצליחים להתגבר על ההמון העזתי.
איכשהו הם מתגברים על כל הרוע שם.
זה הקב"ה שעושה את זה.
דואג לחיילים שלנו.
אחרת איזה היגיון יסביר הצלחה של פשיטות של חיילים בודדים כמעט?
אתה הראש, אתה השם.
לוגו מעולה בעיניי.
תודה אנרכיסטים.
יצא ממכם משהו טוב.
הקב"ה עשה גם ללוגו שלכם ונהפוכו.
בכל זאת..
חודש אדר וזה.
פורים.
ואני.
אני מתגעגעת לימים שלא היה לי רכב.
הייתי חוזרת ברגל או באוטובוסים עם אוזניות.
הייתי שומעת הרבה יותר מוזיקה.
היום אני בקושי שומעת את המחשבות של עצמי.
אני מתגעגעת לימים שהיו לי רגשות.
טובים, רעים, קשים, כואבים.
מלנכוליים.
בלתי נסבלים.
שורטים.
אבל לפחות היו רגשות.
היום אני רובוט חסר רגשות.
טייס-אוטומטי.
מה אני מרגישה?
כלום.
אני מצטערת.
כלום לא מצליח לשבור את תקרת הזכוכית.
שום דבר לא חודר את גדר התיל שלי.
כולם מתחשמלים בדרך.
אין לי סבלנות להכיל.
אין לי סבלנות להקשיב.
השמיעה סלקטיבית.
תוקפת כדי להגן על עצמי.
צורחת כדי לא להיבלע.
מאיימת כדי להיות רלוונטית.
מתעייפת ומעייפת.
זה הטרנד החדש.
'איזו עייפות'.
חדש-ישן.
להסתכל על השלילי.
אני מנסה להיות אופטימית.
לראות את הטוב.
להפסיק להתלונן.
להפסיק לרכל.
להפסיק לרדוף.
אבל המרדף הזה של
להספיק כמה שיותר ביום אחד
לא נפסק.
ואני מספיקה,
לקנות מתנה.
ולהתארגן על משלוח.
ולקחת אוכל להיא שצריכה.
ולעשות קניות.
ולנסוע לפה,
ולשם.
ולשאול מה נשמע.
ולהביע דיעה.
אבל לא מגיעה לעצמי.
לא מגיעה לעצמי.
ומחר צום.
ועוד רגע פורים.
והחטופים בעזה.
והחיילים שלנו..
ויש לי מועקה מוזרה.
אז שמתי יוטיוב.
והנה בכי.
טוב שבאת.
כבר חשבתי שאני זומבי.
למרות שזה בכי סטטי כזה.
שלא נותן תשובות לכלום.
אתה הראש.
אתה השם.