רודפי כבוד.
כולנו רודפי כבוד.
אנחנו רוצים שיכבדו אותנו,
ויאהבו אותנו,
ויתנו לנו.
ויראו אותנו.
אבל אנחנו,
אין לנו כח לראות.
אין לנו כח להעריך.
אין לנו כח לפרגן.
מרדף יומיומי.
מנסים לתפוס את הזנב של עצמנו.
מנסים להספיק.
ונשארים לא מסופקים.
מנסים לרצות.
אבל לא מרגישים רצויים.
מנסים להיות נאהבים,
אבל אנחנו שונאים את כולם.
לא באמת.
לא שינאה דרסטית.
שונאים אנשים.
שונאים המולה.
שונאים רעש.
רוצים שקט.
אבל שקט יש רק בבית העלמין.
רוצים שלום,
אבל נלחמים.
רוצים לקבל,
רוצים גם לתת.
אבל איפה הגבול?
וכל שקל חשוב.
העיקר לא לצאת פראיירים.
ישראלים בכל זאת.
אנחנו עושים כי עושים,
לא כדי שימחאו לנו כפיים.
אבל קצת כפיים, מה יש?
קצת מילה טובה לא תזיק.
אבל בלי הערות.
בלי הארות.
בלי ביקורת בונה.
ואין לנו כח כבר,
אבל אנחנו סוחבים.
סוחבים את השיגרה הזו על הגב.
סוחבים עד שאנחנו נשברים.
ומגיעים ליום הבא,
כדי להתחיל שוב הכל,
מהתחלה.
מדינה מפותחת.
עכברים במעבדה.
..רציתי להגיד היום קריאת שמע.
..אני באפיסת כוחות.
פדלאה.