יש חטופים בעזה.
יש פאקינג חטופים בעזה.
יש חיילים שנלחמים בעזה.
ויש חיילים בצפון.
אבל אין חדש תחת השמש.
ועולם כמנהגו נוהג.
ואנחנו תקועים בתחת של עצמנו.
באיך לעבור את היום בעבודה,
ומה לאכול בצהריים,
ובלהגיד שאנחנו עייפים.
יש חטופים בעזה.
והיום איזה מחבל מסריח הודה שהוא אנס.
ותכלס,
זה לא קיבל כותרות גדולות מידי.
לאף אחד לא אכפת.
אני גוללת באינסטגרם,
וכולם תקועים בקניון.
הכנסת בפגרה.
וכולנו מגניבים משפט פה ומשפט שם.
על פיגוע שהיה בבוקר.
על המצב הביטחוני.
הכלכלי.
אבל עולם כמנהגו נוהג.
ואנחנו נוהגים בכבישים ומקללים,
וחותכים אחד את השני,
והסבלנות נכחדה מהעולם.
ואם זה היה חוקי היו שהיו יורים.
סבלנות לא קונים בשום חנות.
וגם אם היא הייתה מוצעת למכירה,
אין לה קונים.
היא לא חלק מהדי אן איי.
יש חטופים בעזה ואני בכלל בוכה מאיזה תהליך של מתמודד במאסטר שף.
אני מהונדסת תודעה.
ואני לא רוצה יותר לשמוע על הותר לפרסום,
על חדשות,
על חוק הגיוס או על עסקה שלא הושגה.
אני מעבירה ערוץ,
הכחשה מלאה.
יש חטופים בעזה.
חיילים שנלחמים בשיפא,
עקורים מבית שאין להם פרטיות.
והבועה עדיין לא נופצה.
עולם כמנהגו נוהג.
ואני בשלי
והעולם בשלו.
והכנסת בפגרה,
בלי בושה.
הפקרה על הפקרה על הפקרה.
ואני לא מצליחה לבקש יותר.
להתפלל.
להתחבר.
ערפל ענקי שמטשטש אותי.
אני דוהה.
המשיח בפתח
ואני בכלל ביציאה.
הלב שלי ישן ואני ערה.
יש חטופים בעזה.
אני צועקת לעצמי בראש.
מנסה לצבוט את עצמי.
לזעזע אותי איכשהו.
אין קול,
ואני לא עונה.
