NOSCE TE IPSUM

מעניין האם גברים מבינים בכלל כמה עולה לאישה  לשמור על הגוף שלה  במצב מטופח?

נעשה חשבון:

צבע ותספורת - 500 ₪ ( אני עושה פעם בחודשיים)

פנים - קרמים, קוסמטיקאית, רפואה אסתטית - עוד לפחות 600 ₪ לחודש.

צפורניים ופדיקור - 250 ₪  לחודש.

שיזוף במכונה (בקטנה, כי זה לא ממש בריא) - 120₪ לחודש, בעיקר בקיץ.

הלבשה תחתונה - אם זה שאני כמעט לא לובשת תחתונים וחזיות - סט יפה (לא מ"עלי") יעלה 500 - 600 ₪

אז נגיד לא קונים  כל חודש, פעם בחודשיים - שלושה.

בושם. שלי, נגיד, Tiziana Terenzi, עולה 160 דולר, 600 ש"ח בערך, מספיק לחצי שנה.

בקיצור, בערך 1300 ₪ לחודש לטיפוח.

אני עושה ספורט. אז תוסיפו מנוי ובגדי ספורט, זה עוד 400₪ לחודש.

יצאה 1700₪. וזה רק דברים בסיסיים.

למה אני כותבת על זה?

כי דיברתי עם חברה והיא אמרה שגברים שמחפשים זוגיות או איזה אינטראקציה עם אישה, בטח מבזבזים מלא כסף על בתי קפה, פבים ומסעדות.

אז הייתי חייבת להוכיח לה, שנשים "מבזבזות" על עצמן ממש לא מעט, כדי להראות מטופחות.

עשיתי צבע ותספורת אתמול. 

יש כאן ספר להכיר לזוגייות?

דברים מוזרים קורים בכלוב.

כמות ההודעת הפרטיות עברה כל  גבול של טעם טוב.

אני משתדלת להיות ליידי אנאבל נחמדה ולענות לכולם.

ומה אני שומעת מגברים שאני מדברת איתם?

- אם החלפת  איתו שלושה משפטים - את כבר שלו, וחייבת לדווח לו שאת רוצה לעזוב את השיחה  😆

- אם את ענית להצעת ההכרות - "לא, תודה"

הוא בוודאות ישלח לך "באיזה גיל ניתחת את החזה שלך?", או משהו בסגנון,

כאילו לא שלחו אותו לדרכו לפני שניה.

- גם כשאמרת לו שהוא צעיר מדי ואת לא מעוניינת, הוא יגיד שאין לו בעיה עם הגילך ( ואיך להסביר לו שלך, לך יש בעיה עם הגיל שלו, כי הוא חסר ניסיון חיים וניסיון בדסמי)

- אני באמת מאוד מנומסת וסבלנית, אבל די, נגמר לי.

- מצד שני אני לא רוצה לסגור קבלת הודעות חדשות, כי אני כאן כדי למצוא זוגיות בדסמית 

מה עושים? 🤦‍♀️

מגיל התבגרות סבלתי מהפרעת אכילה קשה.

בולימיה. 

היחסים שלי עם אוכל ומשקל היו מורכבים מגיל  מאוד קטן.

עד גיל 3 הייתי ילדה רגילה, רזה, אכלתי כמו כולם.

אמא שלי הייתה רופאת נשים ועבדה בבית יולדות עם תורניות לילה רבות ואבא היה מהנדס בניין והמון זמן בילה בנסיעות מחוץ לבית.

ההורים שלי היו צעירים מאוד וגם הסבים שלי. כולם עבדו.

בקיץ הייתה בעייה עוד יותר  גדולה -  מי ישמור עלי כאשר אין גן.

ואז ההורים שלי החליטו מחוסר ברירה לקחת אותי לסבתא, שהייתה גרה בכפר ועבדה כמורה בבית הספר, ובקיץ כמובן הייתה בחופש.

 ההורים  השאירו אותי אצל סבתא ( אהובה עלי מאוד מאוד) לחודשיים ברצף, בלי לבקר, כי היא הייתה גרה ממש רחוק.

לאחר שחזרו לקחת אותי - לא זיהו את הילדה...

נראתי  כמו סופגניה.

הסבתא פשוט לא ידע להתמודד עם הבכי שלי מבלי  לדחוף לי אוכל לפה...

וככה מגיל קטן למדתי שאוכל הוא לא דלק לגוף, אלה דרך לנחמה בכל מצב נפשי ורגשי מורכב.

הרי בתרבות הרוסית לא ממש מקובל לשתף רגשות, זאת  חולשה.

וככה גדלתי לי ילדה שמנה אבל מקובלת ושמחה.

עד גיל ההתבגרות.

גברים רוסים יכולים לסלוח לאישה על הכל, חוץ  מעודף משקל.

לכל החברות שלי כבר היו חברים, ורק לי, לי! שתמיד הייתי הכי מינית וסקרנית מכולן - לא היה חבר.

הייתי גבוהה שמנמנה ובנים פשוט לא רצו אותי.

וכמה שהייתי יותר מתוסכלת, ככה אכלתי יותר.

כשאני מסתכלת אחורה, אני מבינה, שעודף משקל שלי לא היה כזה קיצוני בכלל, אבל ליד החברות שלי נראתי כמו הר.

אמא שלי התחילה לדאוג שאף אחד לא יתחתן איתי, וכמובן שהיא אמרה לי את זה ולא פעם אחת .

פולניה, אין מה לעשות.

בשלב הזה הבנתי שצריך לעשות משהו. ואז נסיתי אחרי האכילה מופרזת להוציא את האוכל החוצה - להקיא.

הדבר הזה הצליח והייתי מאושרת שמצאתי דרך להתמודד עם המשקל.

ירדתי למשקל סביר ובגיל 19 התחתנתי, בגיל 21 הייתי אמא, בגיל 23 סיימתי לימודי רפואה.

וכל הזמן הזה בולימיה הייתה שם.

היא הייתה מנחמת, מרגיעה, משחררת את הלחץ מהציפיות של הסביבה ממני - שתמיד אהיה הכי טובה מכולם בהכל.

וככה אני והבולימיה  בילינו בנעימים - באכילה כפייתית והקאות בלתי פוסקות, כמעט כל יום.

הייתי שומרת על המשקל סביר, אבל החיים בצל של הסוד הנורא הזה היו בלתי נסבלים.

הייתי מחכה עד שכולם בבית ילכו לישון וה"חגיגה" הייתה מתחילה... אכלתי את כל מה שהיה במקרר, ועם עדיין לא יכולתי לעצור הייתי מוציאה אוכל מהמקפיא, מכינה אותו, אוכלת ומקיאה... יכולתי לבלות ככה כל הלילה.

וככה זה המשיך.

עד שיום אחד בהיר החלטתי שדי. זהו.

מה ריפא אותי בעצם? 

אהבה. אהבה של הבן זוג שלי אז.

פשוט לא היה לו איכפת באיזה משקל אני.

כאשר הכרנו שקלתי 84 ק"ג.

לאחר שנה של זוגיות התחלתי טיפול.

החלק ההכי חשוב בטיפול היה להפסיק להקיא.

ואחר כך  ללמוד להתמודד עם החיים בדרך אחרת, חוץ מי אכילה.

תוך שנה עליתי במשקל  כ- 30 ק"ג.

אבל הבן זוג  שלי  היה שם בשבילי. בכל מצב. בכל נפילה. תמיד הייתה לי יד מושטת לעזרה.

וככה נפרדתי מבולימיה אהובתי.

חיכה לי עוד תהליך ריפוי עצמי ארוך.

ולקח לי עשר שנים להגיע  חזרה לגוף שלי, בעבודה קשה, הרבה סבל ולא מעט כסף.

אבל כל זה היה שווה.

רק ש...היא תמיד נשארת  לידי.

תמיד מחכה לי מעבר לפינה.

ואני מאוד משתדלת לא ללכת בדרכים שלה,

אלה למצוא את הדרך שלי.

ביי בולימיה אהובתי.

ביי ולא להתראות.

לילה טוב 

אני אוהבת להצטלם והמצלמה אוהבת אותי.

אבל לא תמיד זה היה ככה.

לפני כשנה החלטתי שאני רוצה להצטלם אצל צלמת מקצועית ומצאתי מישהי מוכשרת ומיוחדת.

את הסשן צילום שעשיתי אצלה (סשן בלי שום מגע מיני!) היה כל כך כייפי וזורם, התחלנו עם בגדים ואז הם ירדו והגוף  והנפש נחשפו ותועדו בתמונות האלו...

זאת הייתה תרפיה לחלוטין.

אני מאוד ממליצה.

אני אוהבת את הגוף שלי.

עשיתי דרך ארוכה כדי ללמוד לאהוב אותו.

בגדול, הוא ממש אחלה, הוא משרת אותי בנאמנות (טפו- טפו- טפו), הוא מספק לי הרבה אושר והנאה, הוא חזק  והוא גם יפה בעיניי.

יש עליו סימני חיים רבים, ואני אוהבת אותם. הם שלי. הם חלק ממני.

החלק הכי פחות "מושלם" בו לטעמי - זה התחת.

בשנה האחרונה התווספו אליו  כ- 4 ק"ג עקשניים, שמסרבים לרדת. הקילוגרמים האלו התיישבו לא בציצי, לא בגב ולא בבטן, כי אחוזי שומן בפלג גוף העליון שלי די נמוכים.

אבל התחת...תמיד רק מחכה לאיזה שוקולד טעים או פחזניה, כדי שהם ילכו ישירות אליו.

אני נמצאת בדיאלוג פנימי בלתי נגמר  לגבי העיניין, ובמיוחד כאשר אני בחדר כושר.

מצד אחד אחד אני אוהבת שהוא נעשה עגול יותר, ולא שטוח, מצד שני הנפח הזה נראה לי קצת פחות אסתטי,

והבגדים יושבים טיפה פחות טוב עלי...

להשאיר או להוריד?

נ.ב. השאלה מופנת ממני לעצמי 😀