|
|
|
אני אוהבת להצטלם והמצלמה אוהבת אותי.
אבל לא תמיד זה היה ככה.
לפני כשנה החלטתי שאני רוצה להצטלם אצל צלמת מקצועית ומצאתי מישהי מוכשרת ומיוחדת.
את הסשן צילום שעשיתי אצלה (סשן בלי שום מגע מיני!) היה כל כך כייפי וזורם, התחלנו עם בגדים ואז הם ירדו והגוף והנפש נחשפו ותועדו בתמונות האלו...
זאת הייתה תרפיה לחלוטין.
אני מאוד ממליצה.
אני אוהבת את הגוף שלי.
עשיתי דרך ארוכה כדי ללמוד לאהוב אותו.
בגדול, הוא ממש אחלה, הוא משרת אותי בנאמנות (טפו- טפו- טפו), הוא מספק לי הרבה אושר והנאה, הוא חזק והוא גם יפה בעיניי.
יש עליו סימני חיים רבים, ואני אוהבת אותם. הם שלי. הם חלק ממני.
החלק הכי פחות "מושלם" בו לטעמי - זה התחת.
בשנה האחרונה התווספו אליו כ- 4 ק"ג עקשניים, שמסרבים לרדת. הקילוגרמים האלו התיישבו לא בציצי, לא בגב ולא בבטן, כי אחוזי שומן בפלג גוף העליון שלי די נמוכים.
אבל התחת...תמיד רק מחכה לאיזה שוקולד טעים או פחזניה, כדי שהם ילכו ישירות אליו.
אני נמצאת בדיאלוג פנימי בלתי נגמר לגבי העיניין, ובמיוחד כאשר אני בחדר כושר.
מצד אחד אחד אני אוהבת שהוא נעשה עגול יותר, ולא שטוח, מצד שני הנפח הזה נראה לי קצת פחות אסתטי,
והבגדים יושבים טיפה פחות טוב עלי...
להשאיר או להוריד?
נ.ב. השאלה מופנת ממני לעצמי 😀
לפני
ואחרי
נ.ב. המטבח היה נראה ככה כי הבת שלי חזרה מדרום אמריקה 😁
עםכם הסליחה
ושבת שלום
אבא שלי היה איש מרשים - חכם, יפה, כריזמטי.
הייתה לו ילדות קשה (ניצול שואה), אבל הוא הצליח ללמוד ולבנות את עצמו.
הוא היה מהנדס בניין מהסוג שכבר אין יותר - הוא ידע לתכנן בית פרטי, גשר, בית חולים ואמפיתיאטרון ל 5 אלף מקומות ( בעיר המגורים שלי בבלרוס).
כשהייתי קטנה הוא הקדיש לי מלא תשומת לב - לקח אותי לטיולים, סרטים, תיאטרון והצגות.
ברגע שהגעתי לגיל התבגרות חוויתי נטישה מצידו - הנשיות והמיניות המתפרצת שלי מאוד הפחידה אותו והוא התרחק ממני, הפך להיות מאוד נוקשה וחונק ( לא ירשה לי לצאת מהבית בערב, לא להתאפר, לא ללכת במיני).
חוויתי ממש נטישה והייתי מוכנה לעשות הכל, רק שהוא יהיה מרוצה ממני...
מאוד פחדתי מכעס שלו.
אני חייבת לציין, שהוא בחיים לא הרים עלי יד או פגעה בי באיזושהי דרך. ממש לא. הוא היה עדיין אבא אוהב, תומך ומלמד.
פשוט לא חיבק, לא נישק, ולא ליטף יותר...
אחרי שהתחתנתי בגיל 19(בתולה, כמובן, כמו ילדה טובה ממשפחה שי יהודים) ועליתי לארץ, 20 שנה ההורים שלי גרו בחו"ל, אבא שלי היה איש עסקים מצליח, וכל יום בלי לפספס יום אחד, במשך 20 שנה הייתי מקבלת טלפון ממנו.
- ביתי, מה,שלומך?
- הכל טוב, אבא. מה אתך?
- אני גם בטוב. את צריכה משהו?
- לא, אבא הכל בסדר, תודה
- יופי. יום טוב.
זאת השיחה,פחות או יותר...
20 שנה.
כל יום.
כמובן שהוא תמיד עזר בכסף או בעצה טובה, תמיד ידעתי שזה הגבר היחיד שאוהב אותי ללא תנאי.
אבל ריחוק רגשי שלו גרם לי כל החיים להמשך לגברים בלתי מושגים רגשית - נשואים, רחוקים גאוגרפית או פשוט לא מסוגלים לפתח רגש.
זאת הקללה שירשתי מאבא האהוב שלי.
אבא שלי נפטר לפני כמה שנים.
הוא היה חולה מאוד וסבל קשה.
אני ואמא סעדנו אותו בבית עד הרגע האחרון.
אז תודה על הכל , אבא.
אני יודעת שאהבת אותי הכי בעולם. איך שיכולת. איך שידעת.
האמפיתיאטרון שאבא תיכנן ובנה.
הכל התחיל מברווזון לאמבטיה בצבע צהוב שהיה מפלסטיק קשיח.
מגיל יחסית מוקדם, אולי בסביבות 10- 11, גיליתי שיש לו שימוש מעניין כאשר אני משתכשכת באמבטיה.
השימוש בו היה מענג צאוד.
השתמשתי בו בתנוחת שכיבה על הבטן וחיכוך בו היה מתלווה בכאב עמום ונעים, שנשאר גם ליום יומיים לאחר.
דרך אגב - גם היום זאת תנוחה המעודפת עלי לשחק עם עצמי. אבל יש לי צעצועים יותר משוכללים 😄
בגיל הזה בערך הייתי תולעת ספרים וקראתי כל דבר שיכולתי למצוא בבלרוס הסובייטית של שנות ה- 80.
מאיפה מצאתי את "סיפורה של או." - אין לי מושג.
צריך לציין, שאמא שלי הייתה רופאת נשים ובבית היו מלא ספרי לימוד עם ציורים.
בכיתה א' הייתי מביאה הביתה את כל החברות וחברים ומראה להם תמונות מספרים של גינקולוגיה ומיילדות.
תחשיבו לשנייה מה חווו ילדים בני 7 כאשר ראו ציור של בדיקת רחם בזמן הלידה, כאשר כל היד של המיילדת או רופאה עד המרפק בערך נמצאת בתוך תעלת לידה של אישה...
אני מפחדת לחשוב, לכמה מהם עשיתי טראומה לכל החיים 🤦♀️
אבל זה לא היה בכוונה.
ואז קראתי את ה"סיפורה של או" ובפנטזיות שלי ראיתי את עצמי שם, במקומה, ורק ממחשבה על כך הייתי מרגישה רטיבות בתחתונים (אז עוד לבשתי את הפריט לבוש המיותר הזה).
אז זאת ההתחלה - הברווזון, ספר גינקולוגיה ומיילדות ו"סיפורה של או" ממש גיבשו בי מיניות שנמשכת לכאב ושליטה.
החינוך הסובייטי והאבא שלי גם שיחקו כאן תפקיד לא מבוטל, אבל על זה בהמשך.
"את צריכה לכתוב בלוג" הוא אמר לי.
"מה פתאום" עניתי לו.
"עברית זאת לא השפת האם שלי וחוץ מזה אני קצת דיסלקטית".
אבל הוא הסביר לי שבלוג זה משהו רק בשבילי, וזה לא משנה האם מישהו יקרא אותו, ומה הוא/היא/ הם יחשבו עליו.
הגישה הזאת מאוד נכונה בעיניי, אבל החינוך הסובייטי אומר שאני תמיד צריכה להיות "מיס פרפקט" ואם אני עושה משהו - אז חייבת לעשות את זה הכי טוב שאפשר...
למרות שקול של אמי הדהד לי בראש ("את לא מספיק טובה") אני החלטתי שאכתוב. וזהו.
כי חשוב לי להבין מה קורה לי.
כי הגיע זמן לזה.
כי אם לא עכשיו - אז כבר אף פעם.
אז בהצלחה לי 😀
נ.ב. אולי מישהו יגיד לי איך אני מצרפת תמונות לבלוג הזה?
נ.נ.ב הסתדרתי, תודה
