|
|
|
בהמשך לפוסט הקודם - בסוף לא הלכתי לסרט, אבל הלכתי עם הבת שלי לקניון ובזבזתי סכום לא מבוטל.
אחר כך אכלנו ב"מון".
היה יום כייפי למרות החום המעיק.
למה אני כותבת את זה?
כי קניתי שמלה חדשה.
יש אופציית סטיילינג צנועה יחסית וגם כמה פחות צנועות...
מתי יש מסיבה בדסמית טובה?
איזה משחק יש היום, שכל הזיינים ולשונות נורא עסוקים?
האים תמיד כל גבר ונילי ובדסמי יבחר בכדורגל ולא בכוס?
אין לי עם מי ללכת לסרט ☹️
תמיד חשבתי שאני נשלטת, הייתי צמאה ללהעביר שליטה ולהתפרק, להיעלם, ואז לאסוף שברים ולקום כמו פניקס מחדש.
הגעתי לבדסמ לא מתוך חולשה, פגיעה או טראומה.
הגעתי ממקום של כוח.
בהיותי מאוד דומיננטית בחיי יומ - יום, מקום של שולטת לא קרץ לי כלל... עד שלא פגשתי את באני.
הערצה שלו, הרצון להיות לידי, לדאוג, לפנק, לעזור...
זה פשוט קנה אותי.
הרצון שלו לתת מבלי ציפיה למשהו בתמורה.
זה היה כל כך קסום שהרשתי לעצמי...לקבל.
תמיד הייתי חייבת לתת. לרצות. תמיד היה לי חשוב שגבר שאיתי יקבל לא רק אותי, אלה גם עוד משהו חוץ מזה - כדי שאהיה יעילה לו, נוחה לו, מתאימה את עצמי לצרכים שלו.
וכאן פתאום לא הייתי צריכה לתת כלום. לא לעשות כלום.
רק להסכים להיות אני. ולשחרר.
כן, כדי לשלוט גם צריך לשחרר.
מאז שהכרנו החיים שלי הפכו להיות יותר מאושרים, יותר קלים ויותר מלאים.
אבל לא הייתי שלמה לגמרי.
הנשלטת שבי החלה להתעורר ולדרוש את שלה.
הרגשתי שיש בי צורך הישן והמוכר, שלא נותן מנוח.
ואז הוזמנתי לסשן עם דום שהייתי בקשר איתו תקופה, ועדיין נשארנו בקשר.
הוזמנתי יחד עם באני, שזה היה מאוד נדיב מצד השולט המזמין.
היה צפוי להיות עוד זוג של שולט ונשלטת ועוד נשלטת של דום המזמין.
הייתי כולי ציפיה, בעיקר בגלל באני.
וברגע האחרון לא שיחררו אותו ממילואים...
התאכזבתי קשות.
בכל זאת הגעתי לסשן ופשוט לא הצלחתי לשחרר, להתחבר למוד ולהיות במקום הנכון.
הרגשתי זרה במסיבה , לא מחוברת.
לא נשלטת ולא שולטת.
למזלי היו שם לא רק שולטים ונשלטות, אלה בני אדם קשובים, אמפטים ורגישים.
היו שיחות נפש וחיבור מדהים.
ולאט לאט הצלחתי לשחרר ולהתחבר לדום, שידע להוביל.
ברגע שהפסקתי להיתערער ופשוט נתתי לנשלטת לצאת החוצה - הכל זרם.
והיה שם רגש, עוצמה, התמסרות והמון הנאה...
המצב הזה בין נשלטת לשולטת קצת מורכב לי.
אבל אני מרגישה שאני כבר חלק מהעולם הקסום הזה, ואינני מתכוונת לוותר על אף צד ממנו...
ובאני שלי השבת ישמור עלינו בגבול, אבל במילים של דום
"הזכות להתלוות אלייך לסשן נשמרת לו כחלק מתמיכה באנשי המילואים".
שבת שלום
נ.ב. אי אפשר בלי ציצי.
גיליתי בבלוג שלו שלפני 8 שנים הוא היה מאוהב במישהי.
היום מאוד התגעגעתי אליו, אז התחלתי לדפדף אחורה.
הוא כתב כל כך יפה ורומנטי. עליה.
הוא היה מאוהב.
זה פשוט הטריף אותי.
חשבתי שאני מיוחדת.
כל אחת מאיתנו חושבת שהיא מיוחדת.
ומתברר שהיו כמה לפניי ובטח ובטח יהיו אחריי.
הייתי בטוחה שאני כבר לא בגיל הזה לקנא באקסיות.
אבל כנראה שאין לזה גיל...
#כמהסטירותיקבלבאני
נ.ב. אני שונאת לנקות את המטבח.
הוא קפץ עם רובה ופרחים, רק להגיד "חג שמח".
הוא דאג שלא אוהב את הזר 😃
#באניהכימתוקבעולם
נ.ב. ועוד הוא הספיק ללמד אותי לעשות גיפים ולעלות אותם לבלוג.
#באנימאודטכנולוגיאושאנימבוגרת
מתוקף תפקידי ומקצועי רוב הזמן במשך היום אני מתעסקת בכאב.
אני שומעת את המילה " כאב" ואני אומרת אותה עשרות פעמים ביום.
אני מרגיעה את הכאב.
אני גורמת לכאב (לא בכוונה לכך, אלה כמו תופעת לוואי של טיפול).
אני מסבירה על סוגים של הכאב.
אני מודדת כאב.
למדתי קורס שלם של פיזיולוגיה של כאב.
ושום דבר מזה לא הכין אותי לקבל ולהכיל את הכאב בעצמי.
חשבתי שיש לי סף כאב גבוה, כי עברתי כמה דברים כואבים פיזית בחיים, ותמיד אמרתי, שכאב פיזי לא מפחיד
אותי בכלל, רק חיכיתי להזדמנות לחוות ולחקור אותו.
ברגע שהגעתי ל"כלוב" חיפשתי שולט בוגר ומנוסה, שיוביל אותי דרך הכאב לסאבספייס.
לאותו מקום נפלא, שאנדורפינים מציפים את המוח שלך, כתגובה לכאב בלתי נסבל, והכל נעלם, כאב, קושי, בכי, ונשאר רק שקט, שלווה ואושר טהור.
למזלי הכרתי שולט מנוסה, בוגר, גבר מרשים מאוד, ו...סדיסט. הוא כתב ספר שלם על כאב, שזה מאוד הרשים אותי.
הוא ידע שאין לי יותר מדי ניסיון אבל הוא ישר התחיל למתוח את הגבולות שלי. זה היה קשה, אבל רציתי בכך, וביקשתי את זה.
הייתי מתה מפחדת לפני כל סשן.
לא הייתה מילת ביטחון, הוא ידע מתי לעצור, ואני נסיתי להכיל את הכאב כמה שאפשר.
במקביל (כן, אפשר גם למקבל, רק הכל פתוח ובכנות, בלי שקרים) הכרתי את השולט השני. גם מנוסה, קשוח ומאוד מנטלי.
איתו בדקתי את הרבדים אחרים של קשר שליטה.
הכאב שהוא העניק לי היה חלק משליטה והתמסרות, העוצמות היו נמוכות בהרבה, אבל הוא לימד אותי את החלק ה"תיאורטי", המנטלי, איך להכיל את הכאב.
ואז כל הידע המדעי שלי על כאב התחבר עם ההבנה מנטלית.
מה קורה, כשאנו מרגישים את הכאב?
בעצם, כאב זה גירוי מעצבים הקטנים בפריפריה שנשלח למוח.
בדרך כלל כאב מעיד למוח על נזק גופני ומוח נבהל ונותן פקודה לגוף להפסיק את ה"נזק" - להרחיק את היד מהאש לדוגמא, לברוח, להתרחק מהכאב בכל דרך אפשרית. זה אינסטינקט, זה רפלקס של מוח הקדום, שהמטרה שלו הישרדות.
כאשר יש הבנה, שהכאב שאת הולכת להרגיש הוא לא מסוכן ולא מביא נזק לגוף ואין בו סכנת חיים, מתחיל מאבק בין המוח הקדום, שצורח מפחד, ומוח ה"גבוה", קורטקס, שאחראי על קוגניציה, שאומר " אני יודע, שזה לא מסוכן, אני יודע שזה למטרה מסויימת, תנסי לחוש את הכאב ולהתבונן עליו, לספוג ולהכיל, זה רק מידע למוח, ושום דבר אחר" .
וככה הצלחתי להתקדם יותר, להכיל יותר.
ואני שמחה שהכרתי את שני השולטים, שהובילו אותי כל אחד בדרכו.
כי אם היה לי קשר רק עם אחד מהם, לא הייתי מצליחה לחקור את עצמי ולהגיע לתובנות חשובות שהגעתי אלהם.
אני מרגישה שגם בעבודה אני מצליחה להסביר למטופלים טוב יותר איך להתמודד עם כאב וגם יש לי עוד יותר אמפטיה אלהם כאשר הם חווים את הכאב.
עכשיו הגיע שלב הבא - לחקור האם אני אוהבת להכאיב.
התחלתי לחקור את זה - ואני חייבת להגיד - זה מסעיר ומהנה לא פחות מלחוש ולספוג...
ואני אמשיך את המסע המרתק שלי בעיקבות האחד החושים המופלאים והמאתגרים של גוף האדם - הכאב.
בתקופה האחרונה אני מבלה הרבה זמן ב"כלוב".
בלוג שלי, בלוגים אחרים, הודעות, שיחות...
מנוי - זאת תיבת פנדורה.
והינה אני, עם טלפון ביד, מחוברת לכאן רוב הזמן הפנוי שלי חוץ מזמן המשפחה.
אני לא רואה סדרות, לא שומעת מוזיקה, לא קוראת ספרים.
אני בוגדת בעצמי עם "כלוב".
כי אני חולת צומי.
ילדה, שבנים לא רוצים אותה.
והיא מנסה להוכיח לעצמה, שזה לא ככה, וכווווול הגברים, כולם, צעירים ובוגרים, חושקים בה.
וכאן זה נגמר, ברוך השם.
זה מספיק, לא צריך הוכחות במציאות.
הינה. אמרתי את זה.
בחיים לא העזתי להגיד את זה לעצמי.
כנראה שבישביל זה פתחתי בלוג.
נ.ב. איזו חיסכון על פסיכולוג!!!
