התחלה חדשה

הכל התחיל משיחת בוהריים ביני לבינה. אני כבר לקראת סיום השטיפה היא רק התעוררה ואוכלת את קערת החלב והקורנפלקס שלה, שבלעדיו היום לא מתחיל.

אני: ראית את הכלים שקניתי לחג. נכון יפים וורוד עתיק.

היא: כן. ראיתי יפים. אבל אמא מה עובר עלינו לאחרונה עם הוורוד? את לא חושבת שהתפרחנו קצת הרבה השנה. גם אני קניתי מלא וורוד. ושתדעי אני עדיין מזועזעת משמלת הטוניקה הוורוד פוקסיה שקנית לעצמך.

אני: לוקח לי קצת זמן להוציא את השורש מהמילה התפרחנו כדי להבין אותה יותר טוב. כשמבינה אני מסתכלת עליה בתדהמה אני פריחה? אולי שלוחית אבל פריחה? כהגנה על עצמי אני אומרת לה שהרבה החמיאו לי על הצבע.

מימתי אני פריחה? אולי יש לי פה כשמעצבנים אותי. אבל פריחה? אני? בגילי המתקדם??

כששואלים אותי מהיכן אני

ואני עונה "מהפזורה הצפונית" אתם נעלמים. למה?

בגלל ההגדרה או בגלל המיקום?

לילה טוב

כרית לעצמך בור עמוק ילדה

והם הולכים לכסות אותו כשאת בפנים

חיה ונושמת

חשבת שאת ילדה גדולה ומבינה את העולם שבחוץ, ונפלת עמוק. עשית קפיצת בנג'י ללא רתמות וחבלי הגנה.

ניערת את כל מי שניסה להכניס לראש את התובנות של החיים כפי שהם, ודחית אותם. כי לך יש תובנות משלך. רק הבעיה שהעולם הוא לא על פיהן.

חבל שלא הקשבת בקולי ובקולה כשאמרנו לך שאין כלום, וגם אם יש זה לא עיניינך.

את חושבת שירית ופגעת והמשכת הלאה, וזה מאחורייך. האמת, זה תיכף הולך להימרח לך על הפרצוף. בשיא הכוח, כפי שאת היטחת את הרפש שעד היום אי לא מצליחה להבין, איך הגעת למסקנות האלו.

גדלת בבועה, הסתירו ממך את העולם כפי שהוא , וכשגילית אותו לא השכלת להבין אותו. חשבת שאת חכמה ויצאת טיפשה. את עוד לא יודעת, אבל הכל מתבשל נגדך ויש ראיות כתובות. לא תוכלי לברוח מהן.

בית המקדש נחרב בשל קנאה, ואת הולכת להקבר בגלל קנאתך.

ליבי ליבי עליך ילדה, אבל קצרה ידי כעת מלהושיע.

קשה לו לקבל את זה שפשוט חם לי יותר מידי. בגלל זה לא אוכלת. ואם אוכלת זה בעיקר אבטיח. זה הדבר היחיד שמקרר את הפנימיות שלי.

הבטחתי לו שאני לא בדיכאון. הזכרתי לו שהדיכאון שלי מתבטא גם בשינה מרובה וזה לא קורה.

מנסה לשכנע אותו שמתפקדת והכל  כרגיל וזה נכון. רק לא יכולה לחשוב על אוכל מבושל.

הם בטראומה מהדכאון של שנה שעברה, וכמה שמנסה להסביר שלא שברתי כלום ואין סיבה לדיכאון, רק שלא יכולה לאכול, הם במעקב עלי שלא יהיה יהיה יותר גרוע.

משפחה בחרדה

נכנסת לאחרונה די הרבה לבלוגים פה ולא מבינה מה השתנה. קוראת משתוממת ומדחיקה את רפלקס ההקאה שעולה לי בכל פעם שנתקלת בפוסטים השונים של סגנון ה"דדי" הגובלים כמעט בפאדופיליה וגילוי עריות.

כאילו מה נהיה? ילדות חסרה?

כל אחת נהייתה נ.ר ומצאה לה פה אוליגרך?

עם הפוסטים של הנשלטות הצעירות עוד מרחמת, אבל כשזה בא מהפוסטים של השולטים "המבוגרים והבוגרים" רפלקס ההקאה כבר לא בשליטה. פשוט מגעיל להחריד.

כמו שבזמנו פנטזיית האונס למיניה לא היו מקובלות עלי ומגחיכות את המפנטזת בעיני ומבזות את אלה שחוו את זה באמת, ואף אחד לא טרח תוך כדי לראות שהן בסדר ובסוף לתת להן להתאושש, כך כל הנושא של פנטזיית גילוי עריות כדאי שתהיה רחוק מכאן. שני הצדדים נמצאים בקרקעית שממנה אין יותר לאן לעלות

בסתיו בחורף ובאביב, הולכת מסודרת ומתוקתקת לעבודה.

איפור מלא המכיל צלליות איילינר מסקרה סומק ושאר דברי מריחה.

מסיימת את העבודה, מגיעה הביתה מחליפה לבגדי הג'יפה ומתחילה בעיסוקי הבית. מסיימת עייפה ונכנסת להתקלח. מציצה במראה שעל הקיר ונדהמת לראות פרצוף עייף ומאופר להפליא בבגדי ג'יפה.

מתי לעזאזל זה קרה שהתאפרתי ומה הקשר למה שאני מרגישה ואיך אני לבושה.

והתהייה הזאת חוזרת כל ערב

מסיימת כרגיל את העבודה. מתרוממת מהכסא ומרגישה ששוב לעזאזל ישבתי יותר מידי. לא קמתי. לא הלכתי. נסיון בלהספיק את העבודה. בשכמות הכתפיים והצוואר תפוסים. העיניים מתחננות לאור יום, או לפחות ממה שנשאר ממנו.

קופצת לסידורים בבנק ומשם נוסעת הביתה דרך הים. במקביל לכביש הים. מגיע לחניה יוצאת והולכת לטיילת לנשום אויר. לראות מרחבים פתוחים. הגאות עדיין לא בשיאה ב-17.30 אבל רצועת החוף קטנה מאוד בגללה.

נושאת עיניים לאופק, כמה אוניות עוגנות שם, מחכות להכנס לנמל לפריקה. מעליהן כאין ציור ענני נוצה משוכים במכחול צבעים של תכול ורוד ולבן. מתחילה ללכת על החוף קרוב לגלים, לאיטי, יודעת שאין אף אחד שמחכה לי בבית. אין לאן למהר. נגמרו השנים שרצתי הביתה כי צריך לשחרר את ההורים, ולהתחיל מערך הסעות לחוגים.

הזמן הוא שלי עד השעה 19.00.

נושמת את הריח הנקי של הים. שומעת שוב את רחש הגלים. נכנסת לרכב וחוזרת להמולה העירונית.

שבוע שני שמתפרסת כתבת תחקירים על צריכת האלכוהול בקרב בני נוער

זה לא משהוא שלא ידוע. ידוע, אולי לא בהיקפים שלו, ואולי מתוך טמינת ראש באדמה של ההורים "חינכתי את הילד כראוי, אצלי הוא לא שותה וכו'"

2 ילדים גידלתי. בן ובת. ויכולה רק להגיד תודה לאיש שאיתי על התעקשותו על יד חזקה. על שעות חזרה קפדניות ובלתי מתפשרות. כן. עד סוף היסודי 22.00. בחטיבה התחיל בשעת חזרה 23.00 ועד סוף התיכון בהדרגה היגיע לשעה 01.30.

עם שעות חזרה כאלה אין סיכוי שיצליחו לשרוד בעולם המועדונים.

וזה הצליח. עם מלאת לילדה ולחברותיה 18, החליטו למרוד ולשתות. מאחר שלא נכנסה שתיה מוגזת הביתה, היא לא מצליחה לשתות משקאות מוגזים והיא צופה מה קורה לאלו שמצליחות לשתות הכל.

אחרי פעמיים שהיתה צריכה להחזיר את חברותיה הביתה במצב שכרון מעולפות, היא הודיעה להן שעוד פעם אחת הן משתכרות והיא לא יוצאת איתן.

גם בחגים כששותים מסביב לשולחן את היינות הכי טובים ויקרים השניים שלי מתענגים על התירוש שמובחר של כרמל מזרחי.

אסור לתת לילדים יד חופשית גם לא לבני נוער. הורים לא חברים של ילדיהם. גם לא הכספומט. תפקיד ההורים היה ונשאר לחנך. כנראה שהדור שלנו לא למד את זה. מה שעבר מדור לדור. פסח על הדור שלנו

כן, לא ידעתי שכדי לבדוק בבלמים ולהחליף בלמטה צריך לפרק גלגלים. אמרת להכניס למוסך לטיפול עם רשימת בעיות. והכנסתי.

אפשר לחשוב שאומרים לכם להפעיל מכונה על 30 מעלות, הראש שלכם חושב איך אתה הולך להעמיד את המכונה על זוית קבועה של 30 מעלות.

ממתי מכונת כביסה מופעלת על זוית? לא שמעתם בחיים על מעלות צלזיוס?

לא יודעת למה אני עושה לו את זה.

אנחנו מכירים למעלה מ-10 שנים. ובערך אותו זמן גם זוג קבוע לריקודי עם. עם השנים נוצרה גם ההתאמה בצעדים שרבים מהצד שיתבוננו, יחשיבו אותנו כזוג נשוי. אבל את זה יחשבו רק אלו שלא מכירים אותנו.

בכל שנות ההכרות והביחד והנסיעות להרקדות המרוחקות וימים שלמים+לילות מחוץ לבית בפסטיבל שום דבר לא קרה בינינו. אבל מידי פעם זה קופץ.

ואני מתחילה עם הטיזינג המפגר שלי אליו. יודעת שזה ידליק אותו. בריקודי הזוגות המבטים הקרובים מידי פעם יותר חושניים. ומי שלא מכיר, חושב ששני אלה מפה ממשיכים את הלילה. אבל אין מצב. זה רק טיזינג שמוציא אותו מאיפוס ומעלה לי את רמת הצחוק. מפה זה רק הביתה להתקלח ולישון.

אז למה לעזאזל אני עושה לו טיזינג???!!!!