התחלה חדשה

כל כך רגילה לכתוב אליו כמה פעמיים ביום. להגיד ולספר את שעובר עלי ובמחשבותי.

רגילה לספר לו הכל גם לשמוע ממנו את אשר הוא חושב, ומקשיבה לעצותיו, ותמיד יודעת שהוא הקול השפוי כשהכל מתהפך עלי.

ועכשיו אי אפשר. וזה כל כך חסר. וזה כל כך כואב. וזה מביא מהזכרון אל מסך העיניים את הסשן האחרון. במין סרט כזה שלא נגמר. ההרגשה של הזיין שלו בתוך פי. שומרת ומגינה עליו מהעולם החיצון. שואבת אותו אלי פנימה אל תוך הלוע עד הגרון. לא משחררת אותו הוא בפנים בחמימות והנעימות של פי. הלחיים נצמדות אליו בשיא הכח. הלשון מלטפת ומשחקת עם עטרתו. מידי פעם שואבת אלי פנימה גם את צמד אשכיו המפוארים.שואבת את שניהם פנימה. לא משאירה חלל ריק בפה. כל כך אוהבת להרגיש אותו ולמלא את פי עימו. נתן לי להתענג עליו כל כך הרבה, שנראיתי כמו אחת בסוטול. כל כך כייף היה להיות שם מתחתיו בין רגליו עם הזין והאשכים בפה.

ועכשיו אי אפשר. ואני כל כך

מ ג ו ע ג ע ת אליו

אדם תבנית נוף מולדתו.

ומה קורה שהאדם גדל

ולא מתאים לתבנית שיצרה עבורו המדינה,

לא עזר החינוך, ההורים והחברה כאחד.

התבנית לא מתאימה לו.

אבל רוצה להמשיך לחיות ולעבוד פה.

בדרך שלו, שמתאימה לו. לא לפי התוואי הרגיל.

האם ננדהו, נחריגהו

או שמה נבין סופסוף שלא כל אחד

חייב לעבור את המסלול הרגיל, ואפשר גם אחרת.

כי לא כל אחד יכול לחיות ולהבנות על פי

תבנית אחת מוגדרת מראש. 

(הבהרה: מדובר בנורמטיבי וללא חריגה לפסים שלילים)

זהו. הלכה ורדית.

עכשיו אני דלפי דולפת.

למה? תישארו תקראו ותדעו. לא מגלה לפני.

 

כשנכנסתי לפה לא ידעתי איך אני רוצה להקרא, ובטח לא ניקים כמו הזונה שלך, מתחת לרגליךועוד כאלה דברים. וגם לא מחכה לך. הלכתי על הנאיביות, השם הפרטי שלי בקונוטציה קצת שונה.עד היום זה נראה לי קצת תמים וכזה לא שייך לפה. אבל ככה נכנסתי וככה נשארתי, כי זה הפךלהיות משהו שמזוהה עימי. ככה מכירים אותי. וכל זה קרה לפני בערך 8.5 שנים כשהכל היה חדשולא מוכר, פותח דלת לבוא ולהכיר.עם הגיל המתבגר זה הלך ונהיה לא כל כך מתאים לי, אבל לא היה משהו אחר, וגם לא כל כך פהאז זה גם לא היה יותר מידי חשוב.לפני כחודש חזרתי, וקולרתי גם. וזה נוח ונעים לדעת שאתה שייך שוב למישהו, ואני חשובה למישהוהזה, לא רק לצרכיו האישיים אני חשובה לו, אני חשובה לו כי באמת הוא רוצה אותי לידו, בהכי כייףוהכי טוב שלי בלידו. חשוב לו שאני אהיה מחוייכת, חשוב לו שאני לא אהיה בדאוון, חשוב לו שאניאשמור על עצמי מכל רע, חשוב לו שאני אראה הכי בעולם בעייני ובעיני סביבתי, שאהיה מושא לקנאהוהערצה של הסובב אותי והכי חושב לו שאני אדע שהוא לא ייתן לי בחיים ליפול כשאני לידו ולצידו.הדאגה, הרצון לדעת כל דבר שאני עושה, לייעץ, החיבוק והליטוף מביאים אותי למקום שאני לארוצה לזוז ממנו. נוח להיות שם. נוח לפשוט איברים ולתת לו להוביל, לקחת ולעשות. כי שום דבר רעלא יקרה לי כשאני לצידו והוא שומר שלשפחתו לא יקרה מאום.המחשבות עליו והרצון העז להיות כל הזמן לצידו מביאות אותי לרטיבויות בלתי נגמרות. ואם זה לרגעמראה סימן של התחלת התייבשות, לכתוב אליו בפון מביאה שוב לתסיסה באזור הפות, ושוב הלחותוהרטיבות מתחילה. רגשות הגעגוע אל אדוני מניבות גם הן את תחילת הנזילות בין שתי הרגליים.ומאחר וכבר הפך אותי להיות הכלבה שלו (עם שימת הקולר עלי), שנמצאת במצב ייחום קבוע ולא עונתי, ושאינה יכולה לשלוט על רטיבויותיה ודולפת ללא הורף, קיבלתי באהבה בצחוק ובשייכות בלתי נדלית אלאדוני את הכינוי דלפי דולפת. זה מצב הצבירה שלי מזה כשלושה שבועות.כל כמיהותי, רצונותי מהותי הם אותו, להיות שם לידו לטוב ולרע, ככלבתו השומרת ודואגת לכל צרכיושל אדוני. וכל זה ביחד ולחוד מביא לתשוקות וזרמים שמפוצצים את הפות ברטיבויות שלא אחת דולפותללא הרף.גם את רצונו שהניק שלי יוחלף לדלפי דולפת עשיתי באהבה, כי באמת זה מתאים.לרגע לא הססתי, ואמרתי יבוצע. כל כך אהבתי את הכינוי שאפילו החששות של מה יהיה עם אלושהכירו אותי כורדית לא עמדו מול הכינוי המתאים שמצא לי אדוני.

ומעתה הכירו את  דלפי דולפת 

 

 

 

 

היום האחרון לחופש באילת. בארוחת בוקר ניגשים אלי שניים, אחראי הנופש ועודזוג שהכרתי שם, והציעו לי לסוע איתם בחזרה לצפון. חבל שתסעי בהסעה תגיעי מאוחרואת הרי לא מרגישה טוב. נכון חשבתי לעצמי, הם יוצאים תוך רבע שעה ההסעה יוצאתעוד 3.5 שעות. מבקשת אישור מאדוני, לא חושבת שיתנגד, הרי הוא יודע כמה סבלתימהדרך המייגעת והלא נגמרת בדרך לחופשה.ומתחילה ביננו החלפת מיסרים שאני מתחילה לחשוד שהוא מתנגד, ולא מבינה למה. שולחתמיסרון אחרון שאני תיכף עולה לטרמפ ומתחילים לנסוע חזרה לצפון. טלפון ממנו עוצר לכמהדקות את הכל, וויכוח על כך שלא קיבלתי אישור, ואני בלי לחשוב יותר מידי על מי אני ומהאני בשביל האדון ואיפה מקומי, עונה ומתקוממת בטון בקול ובעזות מצח שרק מי שמכיר אותייודע שכרגע אין לי שום שליטה על לשוני, קולי וכל מה שיוצא לי מהפה. לא מבינה למה הואכועס ולמה הוא מתנגד כל כך. כל כך כועסת שמבקשת להפסיק את השיחה. נשארת באילתנוסעת עם ההסעה. רגע לפני הפסקת השיחה הוא אומר תסעי איתם, נדבר בהמשך.מתחילים לנסוע, כביש הערבה וכביש ים המלח ארוכים ומייגעים, ולי לא נותר אלא רק לחשוב עלהנסיבות של אדוני להתנגדותו לנסיעה בטרמפ. לאחר חצי דרך מגיעה למסקנה אחת, שהואלא יודע עם מי אני נוסעת, מי הנהג, נסיונו בכביש וכיוצ"ב. וכנראה שהכל בא מדאגה לשפחתו.חצי שני מהדרך נרדמת בכביש הבקעה. מתעוררת בתענכים. עוד מעט מגיעים.מגיעה לתחנת אוטובוס המרכזית, ורוצה לשלוח מסרון שאני כבר כמעט בבית, טלפון מאדוני,קולו הרבה יותר רגוע, מה שלומך? איפה את? איך עברה הנסיעה? ומתחיל להסביר מדוע התנגדומה היו השיקולים שלו לאשר או לא לאשר את הנסיעה. מתברר שאכן חשבתי את אשר התכוון.לא ידע ולא הכיר פרטים על הנהג.שאל מה עבר לי בראש לאור כל מה שקרה, ואמרתי שהלכתי על הכי גרוע שזה הולך להסתיים, כיעם פה כמו שפתחתי לא יודעת מי ולמה עוד ירצה שאשאר לצידו. ועם ירצה שאשאר זה לא הולך לעבורבשתיקה. הולכת לחטוף פה חתיכת עונש. מה? לא עולה לי בראש.וזה מגיע בשעות אחה"צ המאוחרות,אפס קטן, קחי מחט, ותתחילי לדקור את עצמך בדגדגן, פטמות ולשון, רוצה דם מהלשון שלך, שכלדקירה תזכיר לך את המילים הלא ראויות שהוצאת אל אדונך. כל טיפה עבור כל מילה מיותרת, ועבורהקול והטון הזועמים שלך.דוקרת והכאבים חזקים, הדם מהפטמות לא מפסיק לרדת עם כל דקירה, והלשון מחוררת עד לכדיהתפוררות, תעצרי עכשיו. ותתחילי להפנים לאדון שלך את לא תדברי ככה. כל הכאב הזה היהלהזכיר לך מי ומה את לאדון שלך, ומה בכלל האדון בשבילך.בצהריים היום שאל אם הכאב בפטמות שדממו אתמול עדיין כואב והאם זה משכר.עניתי שזה עדיין כואב וזה לא כל כך משכר כי זה כאב שמזכיר את ארועי האתמול, שלא היו נעימיםבמיוחד, וזה לא כאב משכר כמו אחרי סשן רגיל. חזר ואמר תזכירי טוב טוב את ארועי האתמול, כילא תפנימי הלשון תסבול עוד הרבה.במהלך החופשה באילת התקשר אדוני כמה פעמים, אחת הפעמים היתה כשהשתזפתי על שפת הבריכהברקע ניגן אומן רחוב את כל המוסיקה הקלאסית מהסרטים, השמש היתה נעימה ולא שורפת ואזאדוני מתקשר, ותוך כדי שיחה כשהוא אומר באוזני את מילותיו החמות, אני יושבת בסה"כ עם כוס מיםקרים, ומרגישה שהם נשפכים לגרוני כאילו שתיתי כרגע את הנקטר הטרופי הכי טעים בעולם. מנסהלהסביר לאדוני מה אני מרגישה כרגע כשאני שומעת את קולו בסיטואציה שאני בבריכה עם מוסיקה שאניאוהבת, ולא מצליחה להעביר לו את המסר.בערב מוצאת את הפיתרון איך להעביר לו את המסר. שואלת עם ראה/זוכר את הסרט רוג'ר רוביט?אדוני אומר שכן ולא מבין מאיפה זה צץ לי. זוכר איך היו הורגים שם את דמויות האנימציה? עם חומרכימי נכון? והם היו נשפכות בין רגע כזה נכון?אומר כן מתחיל להזכר, היו הופכים כאלה לנזלת (את הקטע של הנזלת לא זכרתי) ואז אני אומרתעזוב את הנזלת, מדמות שעומדת עם עמוד שדרה רגליים ידיים הם הפכו פתאום למין מריחה על הכבישמדרכה או לא משנה איפה הם היו.אז ככה אני, כשאני שומעת את קולך החם עם המילים המחבקות והמעודדות, אני פשוט מתמוססת,עמוד השדרה שלי הופך להיות נוזל, סוחף איתו בדרך את כל הפנימיות, אני מרגישה שאני כולי נמרחתוהופכת להיות שלולית כזאת בלי יכולת בכלל לנסות ולהרים את עצמי. כזה טוב לי פתאום להפוך לרגעלאיזה כתם הולך ומתפשט ללא כל שום בושה.ובמצב כזה שאני נמצאת ב-0% צבירה בכל שניה נתונה של היממה בידיעה שאתה אדוני, ואני שם לצדך,האחת שרצית ובחרת, אין לי שום בעיה להיות שפחתך, זונתך, כלבתך המיוחמת, כלי משחק צעצוע ושעשועלכל רצונותיך, סמרטוטע ושטיח מתחת לרגליך אבק על נעלייך אפס ולא כלום עבורך, העיקר להיות שםלמרגלותיך ולהרגיש את חומך, חיבוקך, דאגתך ועטיפתך האוהבת באחת שרצית ובחרת.  

הוא הגיח בהודעה בצהרי יום ראשון משועממים בעבודה. הוא הבטיח לקחת בסערה את כל מה ששלי,את כל כולי אליו, את הנשימה, הדיבור, הרגשות, הנשמה,המחשבות שלי יהיו רק עליו.הוא מצדו ידאג להלביש ולהאכיל את המיוחדת שלו,והוא גם יהיה המעניש, המלטף, העוטף והעיקר מתמקד באחתהנבחרת שלו.היה נשמע לי הזוי, מצחיק, קצת אגדתי,דיברנו כל יום. בסוף השבוע כבר התחלתי להבין שהוא באמתהתחיל לקחת, המחשבות התחילו להתמקד בו. מחכה לשמועממנו.  קבענו פגישה באמצע השבוע, יום לפני הפגישה התעוררתיבאמצע הלילה, לא יכולה להרדם בחזרה והוא שם במחשבותמאז ועד היום באופן קבוע, העיניים שלא יכלו להפתח גם כהשעוןצרח וזעק שאקום, נפתחות בשעה 5.00 לפנות בוקר וממענותלהעצם בחזרה. והמחשבות רק עליו. מחכה לשעון שיצלצל ואניאוכל לקום להתארגן לעוד יום עבודה.הבטיח לפוצץ ולהביא למקומות שלא הייתי בהם,צחקתי לעצמי, הייתי, מה יוכל עוד לחדש??!!ולעזאזל הוא מצליח רק מלכתוב בהודעות עוד לפני ששמעתי את קולו להעביר נחשולים בכל הגוף שמרטיטים את הנשמה ומרטיביםאת הנקבים, מלהיטים את הנוזלים הניגרים, ועדיין לא נוצרהפקק שיוכל לסתום את הנקב מלנזול.היום ניסיתי להרדם קצת בצהריים, העיניים צורבות מתות להעצםוהמחשבות שוב עליו, רוצה את הידיים שלו עלי, איפה שהוא רקרוצה וירצה, אבל שיהיו עלי ובתוכי. וידי מתחילה להזדחל אל עברהכוס מפרידה את השפתיים ונעצרת על הדגדגן, מנסה לדמותכאילו זה הוא, וזה עדיין לא אותה תחושה, רוצה אותו בכל כוחוכמו שרק הוא יודע לקחת את מה שאמר שיהיה שלו.

 

 

אחרי שעות אין ספור מהיום בשעות הצהריים ועד עכשיו, הוא טוען שיש לי נפש עדינה ואולי עדינה מאוד מתחת לכל החספוס במהלך השעות ששוכחנו.

 

מה דעתכם?

אין יותר למי להתקשר ולדרוש בשלומו.

אין יותר את מי לשאול מה לבשל לך השבוע.

אין יותר את מי להקפיץ כי יש נזילה בכיור, בשירותים, באמבטיה של הילדים, הילדים שוב

גרמו לרצועה של התריסים להקרע.

אין יותר למי לכבס.

ובעיקר אין יותר לאן ללכת אחרי העבודה, ולראות שהכל בסדר כשכלום לא היה בסדר ורק חיכינו

וגם הוא.

לפני שנה ידענו שזה חזר.

בהתחלה לא היו בטוחים, היו מלא בדיקות וגישושים, כשכבר היו בטוחים במה שמצאו

אמרו שאין סיכוי לרפא, אבל יש דרך להקל.

כשיחיה שאל אותי בתחילת השבוע כמה זמן שמתי את החיים שלי בצד, אמרתי כולל הכל

משהו כמו 7 חודשים. מתוכם 3 חודשים מטופלים בבית וכשקרסנו הוא הועבר להוספיס.

אמרו לנו חודשיים יש לו, מקסימים 3 חודשים. בדרך כלל הם לא חיים יותר מזה.

אלוהים שנא אותו, הכריח אותו לסבול 4 חודשים, עד שדרשנו מורפיום שגמר אותו סופית

וללא כאבים.

הוא כבר שבועיים באדמה אחרי שקבר 2 נשים, אחת מהן אמא שלי.

אבא יקר, רצית למות ביום שגילית שאתה לא יכול לעמוד על הרגליים, רצינו שייגמר לך הסבל,

גם אם זה יקרה במותך, וזה קרה. היתה תחושה של הקלה שאתה כבר לא סובל, אבל הכאב

שלנו לא מרפה.

שאלוהים ישמור אותך ותדע כמה שאתה חסר.

 

תהיה מנוחתך עדן ומי ייתן ובאמת תשכב על מקומך בשלום.

 

היום בעבודה, באתר וואלה קפץ לי לעין וואלה לגבר

אמרתי נכנס

היתה שם כתבה על נשים שאוהבות קנקיות

ואחד מהפסקאות היתה על הספר 50 גוונים של אפור, שצויין שזה אחד

הספרים האדיוטים ביותר שיצאו אי פעם לשוק  הספרים, אך מצד שני

נותן לגטימציה ואופציה להרבה גברים לממש את אשר חפצו לעשות אך

לא העזו בגלל האשה שמולם. זה נתן פתח לנשים לנסות לממש איזושהי

פנטזיה ולא היתה להן אפשרות.

עכשיו כשהכל גלוי, זה אפשרי לכל המינים.

האם אתם מסכימים עם זה או לא.

3 בלילה

טלפון

אני יודעת שהלילה הזה הוא בין חמישי לשישי למה הנייד מנגן? השעון המעורר לא אמור לנגן עכשיו.

לא בשישי. רגע אבל זה גם לא המנגינה של המעורר? מי זה?

אני רואה את השם שלו על הצג.

את ישנה?

כן, אני אומרת

בבית או אצלו?

בבית.

טוב, אז אני נמצא פה עכשיו למטה, לא יכול להכנס הביתה, האורות בחדרי השינה דולקים

ואני ספק אומרת ספק שואלת, פרצו לאבא הביתה?

הוא אומר שכן.

בראש שלי אני שואלת, מה היה להם לעזאזל לגנוב שם? מלא ניירות, כסף אין, תכשיטים כבר מזמן

לא שם. אני אומרת לו שאני כבר מגיע. והוא אומר לי שהמשטרה בדרך.

כשאני יוצאת מהבנין שאני גרה בו, החברה הצעירים רק חוזרים מהבילוי שלם, מסתכלים עלי בעיניים תמהות

עכשיו יוצאים? כדי להגיע לרחוב שהוא גר אני צריכה לנסוע כמה רחובות קדימה ורק אז להסתובב בחזרה,

מגיעה ליוטרן ומגלה שהרחוב שהיה פעם די שקט, מלא כאילו רק עכשיו התחיל הבילוי. שוקק ומלא צעירים

והמחשבה שעוברת לי בראש מה קרה לקריה השקטה שגדלתי בה?

אני מגיעה וחונה, מגיעה לבלוק המשטרה כבר שם, מוסרים עדות, ונכנסים לבית, רואים את הבלגן שהשאירו

בחדרים, כל הניירת המסודרת שלו שפוכה על הרצפה, המזודה הישנה מפורקת ואני אומרת לו שהם עכשיו

הרסו לי זכרון ילדות, מה באמת חשבתם שתמצאו במזודה ישנה במונחת לה ככה סתם על המדף בארון.

מחדר לחדר, אנחנו רואים שהייאוש שלהם התאצם, כשהחדר האחרון נשאר מסודר כפי שהיה.

ואני שואלת, לא חבל, למה לא לברר קודם לפני שפורצים. תתקשרו תשאלו היינו אומרים לכם שאין שם שום דבר שבשבילו כדי להתסכן.בית שסגור הרבה זמן, נראה למישהו שישאירו שם דברי ערך?

ככה זה כשאין שכל, הגוף סובל.

לעבוד כל כך קשה בשביל כלום

 

בזמן האחרון יוצא לי להפגש אקראית עם כמה חבר'ה שהכרתי אותם כשהייתי

באמצע שנות העשרה שלי ומעלה. גם אחרי הצבא הייתי פוגשת אותם הם היו

בשנות העשרה שלי אחרי צבא, באמצע הלימודים לתואר, ואחרי הצבא הם כבר

היו במקומות עבודה כשאני רק התחלתי לחפש את עצמי ומה אני רוצה. נפגשנו תמיד

דיברנו צחקנו רקדנו אבל אף פעם אחת לא יותר מזה.

ובזמן האחרון הדברים התחילו לצאת החוצה כשאני פוגשת אותם מידי פעם: "איך שגדלת

מה קורה עם להפגש לאיזה כוס קפה או משהו?" את יודעת היום לא מסתכלים כבר על

נשואה או לא הכל הולך. אז אני תמיד צוחקת ואומרת את המשפטים הבנאליים: תמשיכו הלאה

הסתדרתם עד עכשיו גם בלעדי, או משפט די מעליב, שאני  לא לוקחת סיכונים על הגילאים שלכם.

(האמת, פדיחות עם משהו יקרה תוך כדי לאחד מהם).

באחד ההתבדחויות האחרונות, שאלתי איפה הייתם לעזאזל בכל שנות העשרה והעשרים המוקדמות

שלי השביטחון העצמי שאף לאפס. יצאתם עם כל החברות שלי שהיו בגיל שלי, אבל אני הייתי טובה

רק לצחוקים ומקסימום לריקודי זוגות. מעבר לזה אף אחד לא חשב לשום דבר.

ואז התשובה שקיבלתי הפילה לי את הלסת לבית החזה:

את באמת עד היום לא יודעת למה?

לא אני לא יודעת למה.

הוא לא נתן. היתה הוראה/פקודה או איך שאת רוצה לקרוא לזה, ממנו, שאיתך לא מתעסקים. את לא בשבילנו ואבוי לאותו אחד שיפליג קצת יותר מלהזמין אותך לרקודי זוגות. ואם במרתונים הארוכים הוא לא היה מגיע כשהוא היה חוזר הביתה מבילוי הוא היה עובר לראות אם אני רוצה לבוא הביתה ואם לא אז איך ועם מי אני חוזרת. אבל לא ידעתי שאני אסורה.

היינו אמורים לדווח לו אם נעלמת מהאולם או לא. האם נשארת כל הזמן באולם מה עשית ועם מי. הוא תמיד

היה מאחורי הגב שלך ואת לא ידעת?

לא לא ידעתי. ידעתי שכשהוא לא מגיע למרתון שלם, הוא מגיע באמצע הלילה לשאול עם אני רוצה לבוא הביתה. אבל לא ידעתי שהוא הקים מסביבי מערך שלם של הגנה.

נכן שהוא תמיד היה שם וחיסל מריבות והלך מכות בשבילי.

ואז אני נזכרת, אבל בסופו של דבר מגיל 16 היה לי בן זוג קבוע, בן גילכם, איך זה התאפשר?

אל תדאגי, גם הוא קיבל אזהרה.

והוא מוסיף, את זוכרת שבגיל 22 כשגרת בדירה השכורה ר' התחיל להיות הבן זוג הקבוע שלך בריקודים?

אני אומרת כן. רקדנו כמה חודשים טובים ואחרי זה הוא הודיע לי שהוא עומד להתחתן והמעותדת לא מוכנה שהוא ימשיך לרקוד. ומה שהכי מצחיק אותי, זה שאחרי כמה שנים פגשתי אותו כשאני נשואה ואם ל-2 הוא

אמר שהוא רווק, זה היה לי די מוזר, אבל לא חקרתי בעניין.

אז זהו בגלל שר' היה ידוע כשובר לבבות, הצל שלך כשהוא שמע שאת איתו, נפגש איתו לשיחה צפופה

בהירה וללא כל רצון לשמוע את הצד השני.

הדברים מתחילים להתחבר לך?

כן. תמיד ידעתי שהוא יגן עלי כשאני אצטרך, אבל לא חשבתי שהוא לקח את התפקיד הזה כל כך

ברצינות.

אבל, הוא מוסיף, היחיד שאיתו לא היו לו בעיות, זה החבר'ה בני גילך.

איתם הוא ידע שתדעי איך להתמודד ולהסתדר.

כך שכשהיה לך חבר באיזור הגיל שלך, הוא היה הרבה יותר רגוע.

את רוצה להגיד לי שעד היום זה ככה?

אני אומרת לא שלא, שמאז שהתחתנתי הוא העביר את המפתחות לבעלי, ואם אני לא מספרת לו

הוא לא יודע כלום. הוא כבר לא כל כך מתעניין כבעבר, אם הוא שמע אז הוא דואג לשאול האם נכון

הדבר, אבל ככה הוא די בקונכיה שלו.

לפעמים אח גדול זה טוב, אבל כשההפרש גדול יותר מידי, יש תחושה למין אבא שני.

.