התחלה חדשה

32 שנים מפרידים ביני לבינה.

והיא עדיין חושבת שאני בגילה.

היא חיה כבר די שנים, ואני עדיין לא הגעתי להחלטה מה עדיף לגדל

ילדים אוהבי מים או שונאי מים.

איך שהחורף מגיע אני יודעת שהסיוט של חיי עומד להתחיל למשך 4 חודשים.

לא היא לא תראה את הגשם יורד ותשאר בכיתה. היא תהיה בחוץ, ואני אקבל עוד פעם

טלפון מהמחנכת שלה שהיא יושבת בכיתה רטובה. או שהיא יצאה באמצע השיעור בלי

רשות וחזרה רטובה צוהלת ושמחה.

אז היום ירד בערב גשם, והיינו במרכז המסחרי, והיא הצליחה לשכנע אותי לרוץ מהר

לרכב. כי הגשם לא עומד להחלש אלה רק להתחזק.

אז היא רצה ואני הלכתי כי מרוב גשם לא ראיתי אפילו את האספלט, החניה לא היתה מוארת

משום מה. והגעתי לרכב כשאני נוטפת מים.

למזלה היה סוף היום, והמנוולת צחקה עלי שאני מייללת כמו הבנות שעושות מחליק לפני

הליכה ליום ומיללות שהשיער נרטב.

בנות גידלתי ולאן אני אגיע

מצרכים:

סנדלים/כפכפים מחליקים

רצפה רטובה

הליכה מהירה

מדרגות רטובות

שלבי ההכנה:

הולכים מהר על המדרגות הרטובות, מחליקים עליהן, מרימים רגליים למעלה, משתדלים ליפול על הצד כדי שעצם הזנב לא תינזק, דואגים שהישבן ייפגש בנפילה עם השפיץ של המדרגה.

התוצאה:

תחת לאחר סשן חינוך אנגלי שעם השעות שהולכות ומתארכות הצבעים המתקבלים הם:

צבעים נהדרים של שחור כחול בורדו ורוד עם פס נהדר ויפה של מקל במבוק.

זה כואב על סף השריפה. אי אפשר לשבת אי אפשר לשכב, ולרדת מהמיטה יורדים כמו תינוק על הבטן.

בהצלחה למנסים ולמנסות.

ועל מה היה העונש? אתם כבר תדעו לבד.

כשיצא הסרט הראשון של הארי פוטר, הוא היה בן 9.

ונורא רצה ללכת לראות, אני שהייתי כבר אחרי קריאת 3 ספרי הארי פוטר

הסכמתי ברצון רב ללכת איתו.

ומאז נחתם ביננו הסכם שבע"פ, שהוא יכול ללכת לראות סרטים ולבלות

עם מי שהוא רוצה, אבל סרטים של הארי פוטר הוא הולך עם אמא.

ההסכם הזה הופסק חד צדדי מצידו בגיל 12 כשיצא לאקרנים הסרט הרביעי,

ומאז נאלצתי לראות את כל הסרטים בכבלים.

כל פעם שהיה איזשהו סרט של הארי פוטר, היינו מתישבים שנינו מול המסך

ואז אפשר היה לדבר אלינו, ואנו היינו נמצאים ולא שומעים.

כשבעלי ראה שזה לא עסק, הוא קנה את המארז של 7 הסרטים ואמר לנו

שזהו לא צריכים להיות יותר כבולים לכבלים ואפשר לראות מתי שרוצים.

אז קנה

ביום שישי ושבת האחרון הקרינו בכבלים ברצף 2 סרטים כל יום.

ביום שישי בצהריים אחרי שהתעוררתי מהלילה האחרון של פסטיבל כרמיאל

הודיע לי בני שזה מתחיל היום ב-19.40.

ב-19.35 הוא כבר ממש התחיל לנדנד נו את באה לראות איתי.?

למה את לא באה?

כשכבר התיישבתי, נדהמתי לגלות כמה הילדים היו ממש קטנים כשהתחילו לצלם

את הסרטים, וצחקנו ביחד על ההתבגרות שלהם בכל סרט וסרט, עד בגרותם המלאה

בסרט האחרון.

אז היה לי חצי שבוע הפוך+סוף שבוע ללא הרבה שעות שינה+ יום ראשון חצי לבן.

ואני בכלל לא הולכת ונהייתי יותר צעירה לדברים האלה.

נו שתגיע כבר המנוולת.

את הבלוג שלי התחלתי לכתוב לפני אי אילו שנים

בלילה לבן של עונש מחכה שהזמן יעבור ותגיע השעה

לסמס לו שנשארתי ערה ועכשיו היגיעה שעת השין ואני הולכת לישון.

העברתי את כל הלילה בכתיבת כל מיני פוסטים, קריאת בלוגים

אחרים ובעיקר משגיחה על העיינים שלא ייעצמו.

אני עכשיו מרגישה אותו הדבר, מחכה לשעה 1 בלילה.

בדרך כלל ב-11 בלילה אין עם מי לדבר, עכשיו אני מחכה

ומחכה, לא בגלל עונש אלא בגלל שהילדה יצאה בפעם

הראשונה היום למועדון, עם החבר'ה מקורס ההדרכה.

אני עדיין יכולה להגביל אותה. אבל יבואו עכשיו עוד הרבה

הרבה לילות לבנים, בדיוק כמו שהיו לי עם אח שלה.

יושבים ומחכים לראות שהם חוזרים במצב נורמלי הביתה

בלי סימנים של שתיה או סמים, ובעיקר הדאגה האם יצליחו

להגיע הביתה בשלום.

עוד 4 שנים הם ייצאו לי ביחד מהבית. למרות הרב בשנים

אבל זה יקרה. אני באמת הולכת לא לישון עוד הרבה לילות??

לא הייתי פה הרבה זמן

ונראה לי ששום דבר לא השתנה פה

חוץ מניקים חדשים שאולי הם של אנשים חדשים או של ישנים בשינוי אדרת.

אבל מה שהכי מוזר לי שישנם עדיין אנשים שמבקרים בבלוג שלי בקביעות.

אפשר להגיד שזה מוזר. בהתחשב ששום דבר אצלי בבלוג לא השתנה.

ולאור הדברים שכתבתי בעבר, שבוע שעבר עברתי את אותה המסכת של פינוי האשפה ממגירות חדרה של ביתי הקטנה שהשנה היגיעה לגיל מצוות. כך שגם בחיי הוונילים השיגרתיים שום דבר לא השתנה. שנה רודפת שנה באותם הסיפטומים ושום דבר לא מתחדש.

ביום ראשון האחרון החוקי ואני ירדנו לנפוש ולנוח מהכל ומכולם בים המלח.

אחרי נסיעה של כמעט 4 שעות ממעוננו הקט ועד למחוז חפצנו שבה עצרנו רק פעם אחת וזה היה בכביש 6 לפני היציאה של מחלף שורק על מנת להתפנות. לאחר מכן המשכנו עוד כשעתיים לנסוע.

עם הגענו למלון, היה תור די ארוך של נופשים כמונו שבאו לקבל את החדר (למרות שבפרוש ידענו שאת החדר אנו אמורים לקבל בשעה 15:00). נרשמנו ונתבשרנו שנקבל הודעת SMS כשהחדר יהיה מוכן. בנתיים אנחנו יכולים להתחיל להנות מהשרותים שהמלון מציע לנופשיו (דהיינו, ספא, בריכות חמות וקרות, ירידה לשפת הים, בריכה וכד').

אמרתי לחוקי שאני חייבת ללכת לשירותים. לשירותים נכנסתי די בלחץ כבר, וכשהשתחרר הלחץ הרגשתי הקלה. רק מה?????????!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

איך שנכנסתי אני לתא השירותים ראיתי זוג רגליים מגיעות בלחץ עצום ונכנסות לתא השירותים הסמוך לידי. לא עברה שניה ושמעתי קולות של אנחות קורעי לב. בהתחלה חשבתי שהלחץ היה גדול גם מהחור הקדמי וגם מהחור האחורי. רק שהקולות האלו הלכו ונהיו חזקות יותר ויותר, מה שהביא אותי למסקנה שלא יכול להיות שזה היגיע עד הנה.

באמת מישהי קיבלה הוראה עם הגעתה ללכת לאונן בשירותים? ועוד שירותים ציבוריים?
ואם בשירותים ציבוריים, אי אפשר להיות קצת יותר בשקט? או שבמקרה פעולת האוננות היתה בשידור חי עם פלאפון פתוח? החלטתי להיות בשקט ולא להפריע. זה רק הלך ונהיה יותר חזק. בשלב מסויים החלטתי שזה לא פייר כלפי החוקי שמחכה לי בחוץ. והחלטתי לצאת מהתא.

עם השמע קולות הורדת המים שלי וטיפוף רגלי, הקולות כמעט נדמו עד לכדי לחישות ונסיון להיות בשקט (מה שלא צלח לה כל כך) החלטתי לעזוב אותה ולמשימתה לנפשה ויצאתי כולי מחוייכת ולא מאמינה אל החוקי שחיכה בנאמנות ליד השירותים

שמישהו יסביר לי מה עמד מאחורי הרעיון שלי כשהחלטתי על עיצוב הריהוט בחדר שלה.
החדר שלה הכי קטן בבית והכי עמוס מבחינת מגירות מדפים ושטויות עליהם (אם נתנו כל כך הרבה מקום אז למה לא לנצל?)
איך זה שלא זכרתי מעצמי על כמויות הניירות והשטויות שבנות אוהבות לאסוף.
על חוסר היכולת שלהן לזרוק דברים ולאגור אותם כמו זקנים שצריכים את העבר שלהם קרוב ליד.

אז זה התחיל מאז שהילד היה תינוק, כמות הצעצועים הבלתי נדלית שאנו קונים ומקבלים עבור הזעטוטים האלה לא עולה על שום הגיון בריא של אדם נורמלי. הלול הופך להיות למחסן צעצועים והילד על הרצפה. בגיל שנה הוא מתחיל ללכת ובלול כבר בכלל אין צורך, אז מקפלים את הלול למחסן (עד לילד הבא, או שמעבירים אותו לתינוק הבא במשפחה) ויש צורך למצוא תחליף למחסן הצעצועים.
לחברת כתר יש הרבה מה להציע בעניין הזה, ואז מתחילים לקנות מגירות פלסטיק עמוקות העומדות אחת על השניה ולשם זורקים את כל הצעצועים. אפשר לקנות שקופות וצבעוניות (ומה יותר נחמד מלקנות צבעוני ולקשט את החדר של הילד). ואז מגיע השלב שילד צריך שולחן קטן משלו, שיוכל לצייר, להדביק, לשחק עם הבצק הריחני והפלסטלינה, ורצוי שזה לא יהיה על השולחן בפינת האוכל שעלה כמה אלפי שקלים. אז גם שולחן כזה נכנס לחדר (כמובן שצבעוני). ואת חושבת לעצמך, אוקי זה פלסטיק, כשיגיע היום תקני לו חדר מרוהט יפה, עכשיו שיעשה כל העולה ברוחו.
ואז מגיע הילד השני, לראשון ריהטנו את החדר לקראת כיתה א', עשינו הפרדת כוחות בחדרי השינה וחדר השינה שלהם הפך לחדר שלו, וחדר הצעצועים הפך להיות שלה, עם 3/4 מהמשחקים שצברנו עוד מאז תקופת ינקותו של הגדול והמשחקים החדשים שלה. הרשיתי לה לעשות בחדר הזה ככל העולה ברוחה, והיא לא פיספסה כלום, הדלת הפכה לעוד מקום שאפשר להדביק עליו כל מיני מדבקות ומה שלא נדבק עם הדבק של המדבקה נדבק עם דבק פלסטי. על קירות החדר היא תלתה עם סלוטייפ ציורים נבחרים שלה (לצד התמונות הממוסגרות שהיו שם מימים ימימה) ורצוי לציין שהם הוחלפו כל פעם בציורים אחרים שלה (כשכל החלפה כזאת מורידה עם הסלוטייפ עוד חתיכות מהצבע של הקיר). נתתי לה לעשות את כל אלה עד אשר היגיע הזמן שלה לעלות לכיתה א'. ככל שהזמן עבר, ככה התחלתי לפתח אנטי לכל הפלסיטיקים שהיו הריהוט של החדר שלה. לא יכולתי כבר לחכות שהיא תסיים את גן החובה ותעלה לכיתה א'. כל כך רציתי כבר להעיף את כל כמויות הפלטיקים שהיו שם.
והזמן הזה היגיע (לא כל כך מהר). בחופש הגדול החלטנו על ריהוט מחדש בכל החדרים וכמובן על צביעת חדרי השינה מחדש. הפעם החלטתי צובעים את החדרים בצבעים. כל ילד והצבע שלו. (גם מהצבע הלבן שבו קיבלנו את הבית נמאס לי). חיטטתי את רגלי בין חנויות הרהיטים השונים עד שמצאתי את אשר מצא חן בעיני.
המחשבה שעמדה מאחורי העיצוב של החדר שלה, זה שהיא תוכל להשתמש בו גם בבגרותה, ולא נצטרך להחליף ריהוט כל כמה שנים (זה חינוך מהבית, שרהיט הוא לכל החיים). בחרתי שולחן פינתי גדול, לא כזה שנחתך באמצע, אלא משולש גדול ויפה ושיהיה מספיק מקום לספר פתוח, מחברת וכל האביזרים הנילווים להכנת שיעורי הבית, 6 מגירות שולחן בכל צד (בהנחה שהיא תגדל ותגיע לגיל הבגרות יהיה לה מקום לשים את כל כלי התשפורת שלה קרוב למראה) מראה גדולה בין השולחן לארון וארון קיר שמצוייד במדפים עם דלתות סגורות, 3 מדפים פתוחים גדולים, 5 מגירות גדולות שכרגע ייכנסו לשם המשחקים ועם הזמן, ישמשו גם לבגדים או דברים אחרים, את הארונית הפתוחה (6 מדפים)עם משחקי הקופסה השארתי גם.
עם חברתי לעבודה סגרתי שאני מעבירה אליה את כל הפלסטיקים של הילדה כולל משחקים שהילדה כבר לא נוגעת בהם. ביום שהבאתי לחברתי את כל הדברים הנ"ל, לא היו יותר שמחות מאיתנו, אני שהעפתי סוף סוף את כל הפלסטיקים, והיא על כמות הדברים שהיא קיבלה. (חברתי דתיה ומצויידת ב-6 ילדים). עם כל כמות המשחקים שהעברתי לה, מצאתי את עצמי תקועה עם עוד הרבה משחקים ודברים שטותיים שלילדה היה קשה להיפרד מהם. כמובן שהם מהר מאוד נכנסו לתוך מגירות הארון. ואני פשוט בלעתי את הרוק והמשכתי.
פעם בשנה הייתי מרוקנת את המגירות האלה לשטיח, ומבקשת מהילדה להיפטר מדברים שהיא משחקת איתם. כל זריקה כזאת היתה מלווה בטקס פרידה מאותו שמונץ' שהיא אגרה.
ברוך השם היום את המגירות האלה ממלאים צרכים לימודיים, עם המון המון המון ניירת וזבל שרק אלוהים יודע ומבין למה היא לא מעיפה. אז כמו שאמרתי קודם, החדר שלה הכי קטן בבית והכי עמוס, לנקות אותו לוקח לי הזמן שבו אני מנקה את 3 חדרי השינה שבבית. לנקות את החדר שלה זה אחר צהריים שלם, פרוייקט בפני עצמו. כמובן שהיא עומדת מהצד ומפקחת שאני לא זורקת לה כלום. בשבוע שעבר אמרתי לה שיש לה שבוע עד יום שישי, לסדר בעצמה את החדר שלה כולל מגירות, ומדפים ולזרוק דברים שהיא לא צריכה. אז אמרתי. זרקה 2 שקיות סופר עם ניירת שהיא לא צריכה.
ביום שישי בחוזרה מבית הספר אמרתי לה עכשיו אני ואת ביחד. עד שישי בערב מלאנו 10 שקיות סופר מלאות בשטויות, קופסאות נעליים ריקות, קופסאות שוקולד ליבר ריקות, צעצועי קופסא העברתי לחמותי (שתשמור לקטנה של גיסי כשהיא באה אליה), מעריב לילדים משנת 2005, מותק כל שנת 2007, וכמובן שעוד המון ניירות ושטויות שעבר עליהן הקלח.

בעלי שאל אותי מה זה?!!!! אמרתי לו אני עוד לא ממש נכנסתי לה למגירות, לא רוצה לחטט לה, לא רוצה לפלוש ממש לפרטיות שלה. לא סבלתי את זה בתור ילדה, ואני מתאפקת מאוד לא לעשות את זה לילדי. אבל מה שאני יכולה לעזור ולשכנע אותה לזרוק, אני משכנעת. וחוץ מזה אתה צריך להראות לילדים מה זה ביעור חמץ לקראת פסח, אם אתה לא תנקה ותזרוק איך הם ידעו מה זה ביעור חמץ?

עכשיו מחכה לי החדר של הילד, אבל שם יש הרבה פחות שטויות מאשר לה. חצי נחמה

נקיון פסח שמח לכולם

מזה 22 שנה חולמת אני על ניתוח השתלת סיליקון בציצי, ולא, לא בגלל שהם קטנים אלה בגלל שהם לא במקום אחד. מתפזרים לכל עבר.

עם השנים למדתי לחיות איתם חיי שינאה אהבה (לגברים לא אכפת איפה הם נמצאים, העיקר שיהיה מה שימלא להם את כל כף היד ואני דואגת להם שיהיו רוב הזמן במקום אחד לאסטטיקה).

למרות שנגעתי פעם בשד סיליקון והרגשתי את ההבדל (כאילו משחקים עם ג'ל קשה בתוך שקית) ומשיחות עם גברים שהודו אכן זה יפה לראות שד עומד יפה, אבל מבחינת ההנאה, הם מעדיפים את השדיים אמיתיים ולא משנה גודלם והשפעת כובד משיכת כדור הארץ עליהם, מעדיפים את האמיתי.

אתמול החלטתי לגנוז את החלום הזה לנצח בגלל הסיפור הבא:
מזה זמן רב יש בביתי בעיית צנרת שחברת האינסטלציה שבא אני מבוטחת דרך המשכנתא לא מצליחה לעלות עליו. אתמול הם באו בפעם המי יודע כמה, לנסות לאתר את התקלה. ירדנו שוב לשכן, ראינו שאכן הכתם לא התייבש ורק גדול והתפשט למקומות אחרים.
עלינו בחזרה לביתי, ומדרגה אחרונה משום מה התפססה לי. כמובן שדבר זה גרם להשתטחותי המהירה על גרם המדרגות, ברך שמאל נדפקה קשות, היד שלא היתה מוכנה לנפילה, חטפה מכה באזור שורש כף היד, בוהן רגל ימין נדפקה קשות (מה שגרם לי להשאר בערב בבית ולוותר על ההרקדה השבועית), והפרצוף נבלם מהתמרחותו על המדרגות רק בזכות שתי שדי המופלאות אשר ספגו את הנפילה.

המחשבה של מה היה קורה עם היה שם סיליקון והוא היה נפגע עוררו בי חלחלה, ולהגיע למסקנה אחת ולתמיד שאין יותר טוב על הטבעי, ולא תמיד צריך לעזור לגוף באמצעות עזרים שעלולים לגרום לגוף נזק במקום תועלת במקרים חריגים.

ברוב הפרופילים בעיקר אצל הנשלטות, ברובריקת הגבולות מצויינים:
דם, מחטים, ביזאר, ילדים וחיות. אין הפתעות ואין חידושים. (כן אני יודעת, גם אני בנאלית כמו כולם, אין אצלי חידושים). נושא הקשירות, ההשפלות, הצלפות הם דברים רגילים שכמעט ואין אחת שתציין שהיא לא מעוניינת בהם. כי אם לא זה אז מה בעצם הן עושות פה.
אבל מה לעשות שרוב הגבולות שלא כותבים אותם הם בנושא האקט המיני, אוראלי - בליעת הזרע - כן או לא (בדרך כלל זה מתברר רק בשיחה), האנאלי - שיש הרבה חרדות בקשר לחור האחורי שלנו שחונכנו שנים שמשם רק יוצאים דברים ולא נכנסים דברים, ואם נכנסים אז אוי ואבוי, פיסטינג, שיתוף של עוד אנשים בסשן (שולטים/שולטות נוספים) וכו'.

השולטים מציינים בדרך כלל, שהם שולטים ביחד חזקה ובזרוע רכה, השפחה שתהיה איתם חייבת להיות טוטאלית ומנטאלית וגבולות נשברים או נעברים ביחד. יענו יד ביד.

כשהתחלתי להכיר את עולם הבדסמ, 3/4 מהדברים נראו לי שלא אוכל בכלל לקיימם. קיבלתי מידע רב והתחלתי להרהר לעצמי איך בכלל אפשר לעשות אותם. לא חשבתי ולו לרגע קט אחד לפני שנתיים שאני אתחבר לקטע האנאלי, פיסטינג היה נראה לי עינוי תחת השפעת סמים, ושלא לדבר בכלל על להיות עם עוד אנשים באותו החדר בו זמנית (אורגיות רואים רק בסרטים)

עם ההתחלת ההכרות עם אדוני, דיברנו רבות על הכל. הראש התחיל קצת להפתח, להפסיק להיות נוקשה ולנסות ולהבין את ההסברים שלו על הדברים על איך הם באמת נעשים ולא להקשיב יותר מידי לסיפורים שהם יותר פנטזיה מאשר מציאות.

עם הזמן רציתי יותר ויותר לנסות את המין האנאלי. עם המין האנאלי, קיבלתי גם מלכה לטעימה (וזאת רק לאחר שנשאלתי אם אני מעוניינת ואני בחיוב שכן). בחודשיים האחרונים התחלתי להפתח בראש גם לנושא של להתערבב עם אחרים. מכל הדברים האלה יכולתי להנות רק אחרי שיכולתי להשתחרר בראש שהדברים האלו אכן יכולים להתקיים, והשד הוא לא באמת כל כך נורא.
עם קטנה אחת מפה שדיברתי, התברר לי שגם לה היה גבול שקשה היה לה לעבור אותו למעלה משנה. היא היתה צריכה להשתחרר קודם בראש על מנת שהיא תוכל להגיש את אותו גבול לאדונה, שחיכה בסבלנות עד שהיא תהיה מוכנה.

שאל אותי פה מישהו לפני כמה ימים שאלה שהוא שואל אותי בהודעות כל פעם שכלובי מחליט להעניק לכל תושבי הכלוב מנוי זהב, בכח או במוח. כל פעם אני מתעלמת ממנו, הפעם החלטתי לענות שרק במוח, מה שלא יבוא מהראש כח לא יעזור להשיג אותו. הקלישאה של מה שלא הולך בכח ילך ביותר כח לא תצליח לעבוד כאן

כמו שציינתי מקודם, לאחרונה התחלתי בין עם לבד (בעידודו של אדוני) ובין עם אדוני, לנסות להתערבב גם עם זוגות אחרים של שולט ונשלטת. הניסיון הראשון שלי לבד היה כושל ביותר, בגלל גבול שהיה לנשלטת והיא ויתרה עליו בגלל אדונה. נתנו את ההצגה הכי גרועה בעיר.
בשלב מאוחר יותר אדוני ניסה להציע לי מישהי אחרת עם אדונה, הפעם הייתי יותר חכמה, ושאלתי אותו למה היא רוצה. מסתבר שזה איזשהו תנאי שאדונה קבע לה, שתביא לו עוד נשלטת, ובגלל שהיא כל כך טוטאלית, זה לא שהיא ממש מתה להיות עם עוד אשה, אבל לא אכפת לה להביא עוד מישהי כדי שהוא יראה שהיא הכי טובה בשבילו.
עשיתי הרבה XXXXXXXXXX והמשכתי בדרכי.
משיחות עם אחרים עולה שהרבה פעמים מגיעות נשלטות המגדירות את עצמן כטוטאליות, עם אדונן, אשר אדונן רוצה יותר מאשר היא רוצה, כשלמעשה היא בכלל לא יכולה להתחבר לקטע שמישהו אחר יגע בה פרט לאדונה, ועל אקט משותף עם השפחה השניה היא בכלל לא יכולה לעלות על דעתה.
אז טוטאליות יקרות, לפני שאתן מחליטות קודם כל לבזות את עצמכן, ולהגיע למקום שלא תוכלו אפילו בתור קריקטורה להתכנות טוטאליות בגלל חוסר היכולת שלכן להתחבר למה שהולך לקרות, תחשבו טוב טוב. כי מעבר לזה שאתן מבזות את עצכן, ואני כבר לא מדברת על אדונכן האומלל שחושב שיש לו את הטוטאלית הכי טובה בעיר, תעשו לפחות טובה לאורחים שלכם ואל תבזבזנה להם את הזמן על הצגה הכי גרועה בעיר.

ואתם שולטים יקרים, אם הנשלטת שלכם אומרת לכם אני לא יכולה או לא מסוגלת, לא יקרה לכם כלום אם תחכו קצת או הרבה עד שהיא תוכל להגיע למסוגלות שלה, ואז היא תוכל באמת לתת לכם את מה שאתם רוצים. זמן עולה כסף, אבל פגיעה נפשית עולה פי כמה. וגם אם קיבלתם אורחת בהשאלה, תשמרו על הגבולות שהיא קבעה לכם לפני תחילת הסשן. במקרה כזה בטוח שאין לכם את הזכות לעבור אותו ולרמוס אותו בברוטליות רק בגלל שאתם שולטים, ומי היא העלובה שתגיד לכם מה כן ומה לא.

אשמח לקבל תגובות לעניין של נשלטות ושולטים
(אפשר גם לבעוט בחזרה עם מישהי או מישהו מרגיש את הצורך)

אז כאמור ביום רביעי האחרון, נפגשנו אדונילי ואנוכי עם עוד זוג. הציפיה לפגוש את אדונילי לאחר זמן רב עלתה על "המה הולך לקרות ואיך". העברתי את הנסיעה בשיחה ארוכה ומתמשכת עם אדונילי שדאג לעדכן אותי כל פעם איזה פקק ואיפה עכשיו הוא עבר.

הזוג הנחמד בא לפגשני מתחנת הרכבת ולהביאני למקום המפגש. ברכב הוא התחיל לצחוק עלי, ששומעים בקול שלי שאני די מתרגשת, אמרתי שאני לא מתרגשת בכלל, רק שהבטן מתהפכת לי. הגענו למקום המפגש כשאדונילי כבר מחכה לנו שם. וכמובן שנפלתי לזרועותיו ונצמדתי אליו לנשום אותו קצת. לאחר שנכנסנו פנימה כולנו, והכנונו לנו קפה, עברתי תחקור קצר על מה עברתי ומה חוויתי עם מי ואיך, משהו בקול החם שלו אמר לי שאפשר להיות רגועה, אף אחד לא ייקח ממני בכוח משהו שאני לא רוצה לתת ושום דבר רע לא הולך לקרות לי.
בהמשך השיחה אדונילי החל לדבר על שדיי, ונתבקשתי להציג אותם לראווה, לאחר שהלה התלהב החל למשש למעוך ולשחק איתם, החליט שגם השפחה שלו ואדוני צריכים לראות את המחזה הזה (אדוני התיישב בספה אחרת כשהשפחה שלו ליד אדוני, או אולי מיותר לציין אפילו שנמרחת עליו) בעוד אנו עומדים והוא עדיין חוקר את שדיי למול עיניהם (אני העדפתי לעצום את העיניים או להוריד את המבט למטה מהמבוכה שנכנסתי אליה) החליט שעכשיו אני צריכה להכיר את כלי המשחק שלי להיום. (לפני הפגישה הוזהרתי שזה משהו מאיים, אפשר להגיד שמהר מאוד בזמן אמת נרגעתי) התחלתי למצוץ, מנסה להכניס את כולו לפה וכמובן שדי מהר נחנקתי, אבל זה לא בגללו זה בגללי, נדיר מאוד שאני מצליחה להיות עם זיין עמוק בפה יותר משניה וחצי בלי להיחנק. אבל ניסיתי והשתדלתי. השפחה שלו, באה ולקחה בסוף את הכל. הסתכלתי עליה מקרוב איך שהכל שם אצלה בפה וזה פשוט היה יפה. לאחר מכן החליט שעכשיו הוא רוצה תצוגה של ישבני (עם השנים גיליתי שהחלק הכי מוצק בגוף שלי זה הישבן ואכן זה תחת ראוי). וחיש מהר נשארתי עומדת ללא בגדים, וספאנקים מתחילים לרדת על ישבני הלבן. האדמומיות על הישבנים מהירה לצוץ, ועכשיו הוא עובר לבדיקת חורים. בכל שלב של הבדיקות, הוא דואג לעדכן את הצופים מה הוא חושב על מה שמונח לו בכף היד באותו הרגע. לא מסתיר בכלל את ההתלהבות שלו מכל תגליותיו. בעודו אצלי בכוס הוא צוחק ואומר להם שהתחלתי להשמיע קולות של סלט. (יענו תבינו את מידת הרטיבות של הזונה הנשואה שהוא נמצא עכשיו בתוכה). זה היה שלב שהזונה שלו לא יכלה לעמוד בו יותר וסחבה את אדוני לחדר אחר. אחרי שגמר לבדוק גם את החור האחורי שלי ולבלות בו זמן מה, החליט שזה הרגע להתאחד עם הזוג הפורש.
כשהגענו לשם מצאנו אותה רוכנת מעל אדוני, ישבנה זקור כלפי דלת הכניסה, ומה לעשות לא עמדתי בזה, התחלתי ללטף לה את הישבן, קצת שיחקתי לה בדגדגן, עד שהשני החליט שהוא עדיין לא בשביתה רוצה גם. השתרע לו על המטה ואני התחלתי במציצה, פתאום גיליתי שהשניים האחרים שינו תנוחה, עברו להצלפות, היא נשענת על המיטה עם הפנים אלינו ואדוני חובט בה, התקרבתי אליה והתחלתי לשחק לה עם השדיים והפטמות בעודה מוצצת לי את השד, אדונה התקרב אלי מאחור, והוריד אותי לתנוחת 6, וחדר אלי לאחר הגמירה שלי ושלו, נשכבתי כך שישבני עדיין זקור אליו, אבל אני צמודה למיטה, הרגשתי אותה פתאום על כל הגב שלי, לא ידעתי מה הולך מעלי רק ידעתי שהיא שם. (למחרת אדוני עשה לי סדר באירועים, ומה שהיה זה שהיא נשכבה עלי עם הגב בעוד הוא מסיים את מעשיו ואדונה מעלי ומעליה מנשק אותה).
כשאדוני סיים איתה פנה אלי, עדיין לא הרגשת אותו היום, תתחילי לעבוד, ובאותה תנוחה שלי התחלתי למצוץ לו, כשאני מרגישה אצבעות חודרות לי לכוס, ואת היד שלה מלטפת מלמעלה (את השילוב של היד שלה תמיד יכולתי לאתר, אבל את שאר הידיים לא תמיד זיהיתי מי נמצא אצלי). אדונה סימן לאדוני שאני מוכנה ונתבקשתי לשכב על הגב. נמרחתי כראוי, והחל שלב הפיסטינג. אחרי הגמירה הראשונה שלי כשנרגעתי שאלתי אותו אם באמת כל היד שלו בפנים, והוא אמר תרימי קצת את הראש ובאמת ראיתי רק את השעון שלו ואת קצה הכפפה. עד עכשיו קשה לי להסביר את הגמירה מהפיסטינג, בזמן האורגזמה הרגשתי שהכל מתכווץ, כולל שרירי פי הטבעת, כיווצים ולחץ כמו של הליך לידה. כשספרתי להם תוך כדי מה זה מרגיש לי, הם צחקו ואמרו חכי ההליך לידה עוד לא נגמר, היד עוד צריכה לצאת בסוף. במשך כל הפעמים שגמרתי תוך כדי הפיסטינג צעקתי צעקות שבחיים לא צעקתי (מה לעשות חינוך פולני, בהתחלה שהוא לא יידע שאת נהנית, אחרי זה כדי לא להעיר את הילדים, ועכשיו אני לא צועקת כדי שהילדים לא יידעו). בין גמירה אחת לשניה נתנו לי לנוח בין דקה לשתיים, כשאדוני כל הזמן לידי דואג לזה שאני בסדר. הפיסטינג נגמר אחרי 6 או 7 גמירות שלי ובטענה שלו שהוא צריך לתת לדם לזרום בחזרה ליד (ואני שואלת למה לעזאזל יש לבן אדם 2 ידיים אם רק אחת פעילה??!!!)
בשלב הזה עשינו הפסקת מנוחה, דיברנו צחקנו, נשכבתי למרגלות אדוני, כשגבי וישבני מופנים כלפיו, שאל אם זה רמז למשהו, אמרתי לו שלא, אבל ממתי הוא שואל. אז הוא לקח את הקין ועשה לי מהגב והישבן פיקולו. והתחילה שיחה על הסימנים שלי, שכל האדמומיות שחטפתי מקודם נעלמה וחזרתי להיות לבנה כשהייתי. וצריכים עכשיו לסמן הכל מחדש. התחיל עם השוט זנבות להצליף בגב בסיבובים. בנתיים העיניינים התחילו שוב להתחמם, שוב אצבעות חודרות בו זמנית לשני החורים שלי, פתאום טלפון מהבית, (מה כבר 13.00 בצהריים? איך הזמן עבור מהר כשנהנים) כולם משתתקים. הילדה הגיעה מביה"ס שואלת עם יכולה ללכת לחברה להכין שיעורים. אמרתי שכן ושתחזור עד שעה מסויימת. ככה היא לא תדע מתי חזרתי. היא לא תדע, בעלי גם לא יידע. ירד לי תיק מהראש. בזמן הזה האצבעות לא מפסיקות לחפור אותי מבפנים, אדוני נעמד מולי ושוב אני מוצצת הוא חודר אלי מאחור והיא עליו. אדוני חודר אלי ואני שם בשבילו בשבילם ובשבילי.
אחרי כמעט שעתיים וחצי של פעילות רצופה נפרדנו אדונילי ואני מהזוג המופלא והחמוד, הלכנו לאכול צהריים, ופרידה בתחנת הרכבת בחזרה לצפון. הרכבת טילטלה אותי ואני התחלתי להרדם כמו תינוק. המחשבה על זה שאני צריכה ללכת עוד ללימודים עיפה אותי יותר והחלטתי להדחיק. בבית התקלחתי ושתיתי נס קפה עם שתי כפיות נס.
לשיעור הגעתי עייפה עם עיניים זגוגיות, וכשהמרצה שאל אותי מה קרה לי היום אמרתי לו שלא הספקתי לישון צהריים. ואז הוא אמר לי שזה נשמע לו כמו אויויויויויויויו לא ישנתי צהרים, מה אני אעשה?
בפעם הראשונה הרגשתי מה זה להיות חור.
ובכלל למה מתכוונים במושגים ש"אני אזיין אותך" או "אני אטחן אותך"
אני כבר שתי יממות אחרי והכל מרגיש לי שם כאילו שזה היה רק לפני שעה. הכל שם רוצה עוד ועוד, וכאילו שאין שובע.
תודה לכם בעלי עניין
תודה לך אדוני היקר ממני הקופה(זונה) שלך .