היום הוצאתי תמונות מהפיתוח. (כן, תמונות סטילס. כאלו עם פילים. שצריכים ללכת לחנות כדי לראות מה צילמת. אנחנו המשפחה אחרונה במדינת ישראל שעדיין מצלמת בתמונות סטילס ולא עברו למצלמות הדיגיטליות).
בהתחלה ראיתי את התמונות שבעלי צילם בתערוכת פסלי החול שהתקיימה בחיפה. אלו היו התמונות האחרונות שצילמנו בפילם הזה. אחרי שראיתי מה אחרי זה נהיה לי רע.
תמונות מתקופת המלחמה.
תמונות מהיום הולדת של בעלי, שאפיתי לו עוגה, דאגתי לקנות נרות וזיקוקים, ולהראות שהכל בסדר. הפנים של הילדים בסדר. אני מסתכלת על בעלי ורואה את המסכנות שלו למצב. פנים שמנסות לשדר שהכל בסדר ואנחנו כבר בשבוע הרביעי למלחמה.
אחרי זה התמונות מהסחנה, כשהיינו בסוף שבוע של היום הולדת שלי. באמצע השהייה בסחנה, אנחנו שומעים 2 בומים, נפלו בעפולה. כל הצפוניים קפצו מהמים, המצילים צחקו עלינו. אחרי זה הצילומים בצימר. בעלי דרש לצאת לסוף שבוע ליום הולדת שלי. "מגיעה לך יום הולדת 40 שקט, בלי הקפצות". ושוב מנסה להראות שהכל בסדר, אבל הפנים מהתמונות מגלות את האמת האמיתית.
על מי באמת ניסיתי לעבוד שהכל בסדר? על הילדים? על הבעל? על חמותי? על הבוסים בעבודה. מתקשרת ביום השני לנפילת הטילים בחיפה והקריות ושואלת אם פותחים את המשרד? על עצמי? מגינה על המוקדנים שפוחדים להגיע. שהם הבסדר, אנחנו הפסיכים שהיגענו לעבודה. אומרת לכל העולם שבשביל השפיות שלי אני צריכה ללכת לעבודה. מנסה לשדר חסינות בפני הטילים, הם נופלים מסביבי. אבל שוכחת לציין שמקום העבודה שלי נמצא בחצר האחורית של בתי זיקוק.
ועכשיו בערב הבת שלי אומרת לי שמחר תהיה אזעקה. אני שואלת למה? והיא אומרת" נו, תרגולת למה שהיה במלחמה. נו אמא, הם לא הגזימו? ישר אחרי המלחמה אנחנו צריכים אזעקה? ואני מקווה לא למצוא מחר שוב ילדה מגמגמת ומבוהלת.
לפני 18 שנים. 4 בספטמבר 2006 בשעה 18:00
