ביום חמישי האחרון, השעה כבר 13.40 אני כבר אחרי הרמת כוסית בעבודה לשנה החדשה ושוב טלפון ממך. יש לך מטלה חדשה בשבילי. רק יש לך בעיה אתה לא יודע אם אני אוכל לעמוד בה. האמת, לפי ההיסוס שלך הפחד מתחיל להתגנב לליבי, מה עכשיו??!!
המשימה שלך אלי לשנה החדשה היא לתת נשיקה מכל הלב לאחד העובדים שנמצאים, ולחשוב שזה אתה.
לא היה יותר קל מיזה. כבר רבע שעה אני חושבת שבאמת מגיעה לו נשיקה ממני, הוא סבל ממני במלחמה, היום הראשון היה הקסטרופלי ביותר, שרדנו יחד חודש שלם של היסוסים של מה אנחנו בכלל עושים פה ולמה אנחנו לא בורחים? הוא סובל אותי עם כל השטויות שלי, הצעקות, המטלות, וכל פליטות הפה שלי שגורמות לו להפוך לאדום. (בן אדם ביישן).
אחרי שיחת מוטיבציה אחת, שהבהרתי לו שהוא כבר אבא ואני יודעת שזה לא ממריה הקדושה, ושיפסיק להיות אדום כל פעם שיש מילה לא במקום, ולא משנה שהוא רגיל לדבר על מין רק עם גברים, ללא השתתפות של נשים. יש דברים שגם נשים יודעות כמו גברים.
אדונילי, אם הייתי עושה את ההקבלה ביניכם כבני אדם, כאילו יצאתם שניכם מאותו פס ייצור (ללא הבדסמ). שניכם רגישים, פגיעים (ההבחנה שלי בכך היא לא רק לפי מה שבינינו), מתחשבים וסלחניים לסביבה ובעיקר בראש טוב.
נישקתי אותו בחדר מלא גברים, נשיקה שהוא בעצמו לא בדיוק ידע מאיפה היא באה לו, וכל שניה שהייתי דבוקה לו על הלחי הרגשתי וחשבתי עליך.
לא יכולת לבחור מטלה טובה יותר לשנה חדשה.
ושתהיה באמת לכולנו שנה טובה בדיוק כמו שנרצה.
ממני הקופה שלך
לפני 18 שנים. 23 בספטמבר 2006 בשעה 21:56