התחלה חדשה

אני יושבת, קוראת ומשתתפת בפורומים השונים, נכנסת לבלוגים וקוראת. יומיים לא ראיתי מחשב. מיום חמישי אחה"צ הייתי במטבח. היפילו עלי את ערב החג. לפעמים בא לך ולפעמים לא. השנה ממש לא בא לי אבל אין ברירה. אז הזמנתי את חמותי, אבי וחברתו.
שתיהן יוצאות מתוך הנחה שאני צעירה ויש לי את כל הכוחות. רק ששתיהן שוכחות שאני גם אישה עובדת. אז אני כבר יומיים עם רגליים נפוחות מעמידה רצופה במטבח.
קינאתי בכל אותן אלה שכתבו בבלוג על ההתרגשות להכנות לקראת ערב החג. ורק אני יודעת שהגעתי לערב החג מותשת ללא כל רצון, עם החיוך המרוח על הפרצוף שלי שהכל קשורה. הילדים והבעל ערכו את השולחן, כי אני הייתי חייבת לשכב שעה לפני שכולם באים. הבת שלי מזכירה לי אותי בבית הורי. עריכת השולחן היה שלי. אהבתי לקבוע את הכוסות של היין בתאום לכוסות השתיה הרגילים. לבחור את הצלחות ואת כלי ההגשה. בשנים האחרונות לא מגיעה לזה בכלל. עסוקה במטבח. זה רק שלהם.
רק שהם לא יודעים/ות שהגב שלי הרוס, את כפות הרגליים שלי אני כבר לא מרגישה, ומקווה שהצפורניים ששרדו יומיים במטבח לא יישברו ברחיצת הכלים.
אז מזל שיש מדיח כלים. אבל אף אחד חוץ מבעלי לא חושב לקום ולפנות את השולחן. מצטערת, אבל לא ככה חונכתי אצל אימי. בכל מקום שבו אני אורחת אני דואגת לפחות לעזור בפינוי הכלים למטבח. הן פשוט התיישבו בסלון, עברו מפינת האוכל לסלון. נכון לא היינו הרבה אנשים, אבל אני כבר קרוב ליומיים עומדת.
פרשתי לישון קרוב ל-23.00 בלילה. לא שמעתי אפילו את בעלי מקפל את השולחן, ומחזיר הכל למקום. תמיד זה ככה. אני מנקה את המטבח. מחזירה אותו לקדמותו, הוא אחראי על פינת האוכל+סלון.
ואלוהים בעדי, שמזל שהלכנו היום לפיקניק ולא למסלול טיול של 4 שעות.