התחלה חדשה

אחרי 6 שנים עם אותו פלאפון (אחרי שהיה אצל בעלי 3 שנים) קיבלתי פלאפון חדש חדיש ומחודש. כזה עם מצלמה, sms, וכל מיני שיכלולים אחרים. תשאלו אז מה הסיפור?
הסיפור הוא שאני אטי פלאפונים. בדיוק כמו כמה כאן בקהילה. מאחר ואני עובדת משרד וכל הזמן ליד הטלפון, לא חשבתי אף פעם שאני צריכה את הפלאפון צמוד אלי לאוזן. זה לא נוח לדבר איתו, הוא מחמם את האוזן. הוא לא בריא. בקיצור לא מתה על הדבר הזה. אבל מה?
נהיה לי אדון. שרצה תמונות, הפלאפון עם כל הכבוד לו התחיל גם אחרי 10 שנים לזייף. המקשים לא היו מקשים, זכרונות לא זכרונות, פעם נכבה, פעם עובד, פעם מראה הודעות, פעם שובק חיים.
עכשיו יש לי כבר כמעט שבוע פלאפון חדש. ה-sms ביני לבין האדון רצים.
כבר יומיים שיש לי בעבודה נחס. פתאום יש עוד פעם שבר עם הבוסים. והאדון יודע. אז הוא לא כל מציק. אבל פתאום שקט לי יותר מידי.
היום ב-15 בדרכי הביתה, דרשתי לשלומו. ענה שהוא בסדר. ההודעה הבאה היתה, לצלם את הכוס שלי ולשלוח. כתבתי לו שאני עוד לא בבית. ההודעה הבאה שלו היתה: "מה הכוס שלך בבית"? ולך תסביר לאנשים מסביבך באמצע צומת צבר, למה אתה מתקפל ברחוב מצחוק.
אתמול הוא צילם לי את הרגל האצילה שלו, שלה אני סוגדת. חלק מהאימונים שלי כסאבית/שפחה מתחילה זה עניין הסגידה. ואני לתומי שאלתי אותו לאחר שכבר סגדתי לטופ שבטופ צריכה לחזור שוב לרגל האצילה. אז הוא הודיע לי שזו סגידה מרחוק לרגל. אז אמרתי לו: "אההה,, נרגעתי".
לפעמים אני חושבת שאם לא היה לי אותו (את האדון) הייתי צריכה להמציא אותו.