התחלה חדשה

ידוע לכל שבכיתה ז' עובדים על עבודת שורשים.
חוקרים ומנסים לפשפש בנבכי המשפחות השונות, שהתחברו להם.
זה לא בדיוק מעניין את הילדים, אבל הם חייבים. כמבוגרים אנו עוזרים להם ובעצם זה יותר בשבילינו מאשר בשבילם. זה לא כל כך אומר ומדבר אליהם. חייבים להגיש אז עושים.

קיבלתי ממשפחת אימי צד אחד של שורשים, וממשפחת אבי צד אחר של שורשים.
הצער בכל מה שקראתי ושכתבתי לעבודה של הילד זה, שמי שלא ברח מת, נרצח, נשרף.
מהצד של משפחת אימי, מתוך 7 אחים, אחד נרצח אך זה היה בטרם המלחמה, סטאלין התחיל את העבודה עוד לפני היטלר. אך המשפחה שלו, נספתה אחרי זה בשואה מאחר ולא ברחה. 3 ברחו לארץ, אחד לארה"ב בשנות העשרים המוקדמות של המאה הקודמת. ושניים ברחו לאזור האסייתי של רוסיה.
מהצד של משפחת אבי, מתוך 7 אחרים, 2 שרדו, אחד בגלל שהיה לו חנות מכולת הוגלה לסיביר, וסבתי שלקחה את 2 הילדים למחנות עבודה באורל. השאר פשוט הוכחדו מעל פני האדמה, ללא כל זכר שהוא.

בזמן מלחמת לבנון השניה, לקראת הסוף, כשכמות האזעקות באזור התגברה, התחלתי אט אט לאבד אימון שהדבר הזה הולך להגמר. באחד השיחות עם הצעירים, טענתי שאני לא מצליחה להבין את עצמי, למה נשארתי באזור. למה אני לא בורחת, מה הטמטום בלהגיע כל יום לעבודה. הרי כמעט בכל המלחמות, ההיסטוריה מלמדת שמי שברח ניצל. ואני כל כך יודעת היסטוריה, למה אני לא למדה ממנה כלום. אמרו לי שאני מגזימה. אמרתי נכון. אבל זה הוכח בשטח. טילים נפלו בבתים שאף אחד לא היה שם. האם באמת יד האלוהים כוונה לכך?
האם אני שיושבת בביתי ולא זזה לשום מקום, יד האלוהים מסיטה את כיוון הטיל מעל ומצדדי הבניין שבו אני שוכנת? רבים נשארו כמוני בביתם ולא ברחו לשום מקום. מעניין לדעת שאם היה צבא רגלי כובש, אם הייתי ממשיכה לשבת על התחת ולא לעשות כלום.

ממשיכה בעבודה, עכשיו שלב בחירת התמונות לעבודה מגיעה. מבקשת מאבי את כל האלבומים שחור לבן, והתמונות שאימי אספה וידעה כל דבר וכל פיפס מהם. הרבה לא יכולתי לנחש, חוץ מאמה (סבתי שלא יצא לי להכיר), סבתי ועוד דודים שניחשתי שזה הם. אבל הכי מעציב אותי זה התמונות המקובצות בהם אימי מופיעה בהם עם עוד 40 אנשים. תמונות גדולות, מבעד לשחור לבן אני רואה שהיא הייתה באמת הכי כהה. אי אפשר היה לפספס ולו במעט את יהדותה.
שער שחור כפחם, עיינים גדולות ענקיות, צבע עור כהה (יחסית לכל הבהירים הגויים שם) ומן עצב בעיניים. בילדותי שאלתי אותה, אם יש לך דודים בקנדה וארה"ב למה באת לארץ. אמרה שנמאס לה להיות בחברת גויים. לא רוצה לשמוע יותר את הכינוי "ז'ידובסקיה". רוצה לחיות בין יהודים, להרגיש כמו כולם, ולדעת שהיא לא מופלית לרעה בגלל שהיא יהודיה. רוצה לחיות כמו יהודיה, רוצה להמשיך לשמר את מסורת העם היהודי (לא בדתיות אלא במסורת חילונית דתית). לא רוצה להסתיר את יהדותה.

קוראת לאבי, חייבת לדעת מי הם האנשים האלה בתמונות. חלק מהם אני אומרת לא צריך. הוא אומר חכי, גם אני חייב להזכר, אני גם רוצה לדעת מי הם היו. לא ממש התעניין בתמונות האלה כשהיתה חיה. פתאום הוא רוצה להזכר מי הם היו.
התקשרתי היום לגיסתו של אבי (אשת דודי אחיו של אבי) ביקשתי ממנה את התמונה היחידה שיש במשפחה משחר ילדותם של אבי ודודי. תמונה מלפני המלחמה. תמונה שרואים אותם עומדים עם הטליתות והפאות. ילדים כמו של היום חסרי דאגות. הם שם עומדים בני שנתים/שלוש - וחמש/שש. בתמונות מאוחרות יותר, בשנות העשרה המאוחרות שלהם, רואים על פניהם קשיחות קלה המראה את השנים הקשות שעברו עליהם .

כמי שיודעת מה כל צד במשפחה הזאת עבר, כואב לי. לא יודעת עד כמה הסיפורים באמת חודרים לילד, עד כמה באמת זה מרגש או לא מרגש אותו. מבחינתו זאת עוד עבודה שצריך להגיש ולקבל ציון.

מה יישאר בראש, יגידו השנים בעתיד.