התחלה חדשה

הכל התחיל בשיחה טלפונית עם אדוני. ולאדוני אני מספרת הכל כולל גם על הרוטווילרית שלי בעבודה. על הגועליות שבה. על כל התנפלויותיה שלה עלי ולא עם סיבות מוצדקות. באותו מצב רוח שהיא נופלת בבוקר מהמיטה, ככה היא מגיעה לעבודה. ולא משנה עם עשיתי או לא עשיתי תמיד אני אהיה אשמה (מזכיר לכם משהו חברי רפת יקרים?).
אני יודעת שאני מועמדת למכתב פיטורין (אחרי 8 שנים), ראיתי את המודעה בעיתון, וחשבונית הלוח הבטוח היגיעה גם לידי (בתור אחת שמקבלת את הדואר הנכנס, לא טרחו יותר מידי להסתיר את זה ממני). היא עכשיו מנסה כל הזמן להראות לי כמה אני לא בסדר, ואני מצידי מראה לה כמה היא לא מבינה כלום בחצי מהשטויות שהיא פולטת בקצב מהפה שלה.
ביום חמישי היתה התנפלות חסרת שחר עלי עם הכנסה למשרד (ולא בעינייני עבודה), בשלב מסויים איבדתי את הסבלנות שלי ועניתי לה באותה תוקפנות שלה שלא תתנפל עלי.
את כל השיחה הזאת ומהלכי היום סיפרתי לאדונילי היקר, שאמר לי תפסיקי, את יודעת שימייך קצובים שם, אל תתני לה למצוא סיבות למה לא לשלם לך פיצויים. תפסיקי לענות לה, שתתבשל במיץ של עצמה. שנים התנהגתי ככה, לא היה לי תמיד את הכוחות הנפשיים לענות לה. אבל עם צבור השנים, איבדתי את הסבלנות גם לזה.
בשיחה שניה שלנו אחה"צ שהתחילה בצורה קצת יותר חייכנית, שאל מה העניינים, אמרתי בסדר, שאל יש בכלל ביננו עיניינים, ואני כמובן עם הראש הלא חושב שלי תמיד והפה שפולט שטויות בקצב אמרתי ששכחתי כבר את העיניינים ביננו. אמר אפשר להזכיר לך די מהר את העיניינים ביננו, רוצה הקפאה? להקפיא לך את בעלך? אולי את הרוטווילרית אני אקפיא לך?
מיד קפצתי על המציאה, תקפיא לי אותה, ככה שאסור יהיה לי לענות לה, לשמוע את מה שהפה שלה פולט בקצב ושהיא תשמע לי כמו זבוב מטריד. לא להתייחס למה שהיא אומרת, לא להגיב לה, לא לענות אלא אם כן זה בעינייני עבודה בלבד. אמר בסדר. מיום ראשון הקרוב מהשעה 08.00 ועד לשעה 13.00 אסור לך לדבר איתה, לענות לה ובכלל לא להכנס איתה ראש בראש. שתצעק שתתעצבן, את לא עונה. ישאלו אותך בעינייני עבודה תעני, מתחילים ליפול עלייך בעיניינים לא קשורים את שותקת. להקשיב ולשמוע אותה מותר לך, להתייחס אסור לך.
מהרגע ששמעתי על דבר ההקפאה, הכל ירד ממני, כל החרא שהסתובבתי איתו כל היום נעלם כלא היה. רק המחשבה שאני לא אענה לה, ולא אתן לה יד להוצאת העצבים שלה, גורמת לי לצחוק וכיף בכל נים בגופי. אני לא אתן לה צ'אנס להוציא הכל ממנה. היא תשאר עם העצבים שלה יום שלם (אלא אם כן היא תמצא קורבן אחר).
כל העובדים במשרד צוחקים עליה, חלקם אף מעודדים אותי, ושואלים איך את שותקת, איך את לא קמה והולכת. לא היינו יכולים להיות ככה במקומך, כך שתבינו שגם מה שאני עונה, זה עדיין לא חזק כמו שהם חושבים שהייתי צריכה לענות לה.
אני רק צריכה לעדכן כמה מהעובדי משרד, שהם עלולים להיות הטרף שלה, אחרי שהיא תראה שממני לא יוצא לה כלום. ולהתריא בפניהם מראש, שכדי גם להם לשתוק ולא לענות לדבילית שקוראת לעצמה מנהלת, ולא יכולה לשלוט בעצמה בדבר הכי פעוט, כמו הפה שלך.

ולך אדונילי היקר הרבה תודות, שאתה עוזר לי להחזיר את השכל שלי למקום שלו בראש שלי, במקומות שבהם אני מועדת ולא חושבת בזמן על זה שאני לפעמים אני פשוט צריכה לשתוק (ובבקשה מכם לא להציע לי גאג בפה, כי אני יכולה לדבר מהבטן). וכבר כתבתי בעבר שאם לא היית קיים בשבילי, הייתי צריכה להמציא אותך. אז תודה רבה לך על שלא התייאשת ממני, ועדיין אתה איתי.

ממני הקופה (זונה) שלך