התחלה חדשה

זה היה צריך להיות היום יום די פשוט וכייפי.
בבוקר כולם נעלמו עד השעה 8 (בית ספר, סידורים).
קמתי אחרי שכולם הלכו. שתיתי את הקפה שלי ועשיתי תיאומים אחרונים עם שרמו מתי ומאיפה אם אני אגיע הם יאספו אותי.
ידעתי שאנחנו צריכים ללכת לחמותי לשתות קפה עם עוגה של שבועות כי גיסי נמצא היום עם הילדים. בשבועות הם היו אצל גרושתו אז דחו את הפגישה להיום בצהריים.
מראש הודעתי לבעלי שיחיה שזה לא נוח לי בשישי הזה, כי יש לי גם את ההרקדה מאחרי הצהריים עד הלילה. התעקש אמר תלכי חצי שעה מאוחר יותר.
לקראת השעה 2 בצהריים הוא נהיה לי פתאום עצבני, מה את עוד מתקלחת לפני (נו באמת, נראה לך שאני יוצאת עם הג'יפה לאן שהוא? בטח שאני עוד מתקלחת לפני). אז גם לפני 3 לא נצא. אמרתי נצא, אם תרגע.
2 דקות לפני שהייתי צריכה לצאת להרקדה, הילד דפק את הרגל שלו בממטרה שהייתה על הדשא, מה שהשאיר לו שריטה עם בונגולה צהובה יפה. הבעל התחיל לעשות קולות של אל תלכי, כקונטרה נתתי לו את הכרטיס קופת חולים של הילד, למקרה ויחליטו ללכת לקופה. אמרתי לו שהילד יתקלח בבית, ואחרי זה תמרחו פולידין.
הגענו להרקדה, באיחור של שעה וחצי ומהרגיל. עוד לפני הכניסה, פגשנו מישהי שאמרה שיהיה היום מפוצץ כי היגיעו חברה של אמותת "רעים" שהיו בטיול בצפון, והם מסיימים את הטיול שלהם בהרקדה.
שאלנו כמה חבר'ה? ענתה יצא אוטובוס אחד מירושלים, אחד מתל אביב ואחד מחיפה. אז את חיפה לא החשבנו, כי אלה החברה הרגילים, אבל ראבק עוד 100 איש על הרקדה שהיא בדרך כלל עמוסה? כאילו אף אחד לא חשב להודיע את זה לרוקדים הקבועים של ההרקדה הזאת? אולי היינו עושים את ההחלטה שלנו ומחליטים לא להגיע. מה הטעם להגיע ולא להצליח לרקוד. ואם הצלחתי לרקוד אז לא היה אחד שלא נכנסתי בו, או לסירוגין חטפתי על ימין ועל שמאל. בשעה תשע וחצי בערב התייאשתי בריקודי זוגות ויצאתי החוצה. פתאום התחילו הליחשושים שאוטובוס ראשון יוצא בעשר וחצי לכיוון מרכז, נו יש עוד תקוה. הכי כאב לי שהג'ינג'ית שמגיעה מירושלים התעסה. להגיע את כל הדרך מירושלים לצפון ולא להצליח לרקוד.
בין כל הריקודים האלה, היו גם טלפונים מהבית, להרגיע אותי שבסך הכל זה יחסית בסדר, אבל רמז דק מהילדים ש"אבא היה רוצה שתהיה פה". כאילו, עד מתי בן אדם? היית במילואים והם היו חולים ואני הייתי לבד, עברתי דלקת ריאות איתם, ואתה בדיוק באותה תקופה לקחת פרוייקט גדול בעבודה על עצמך, מה שדרש הרבה לילות שאתה לא איתי. אז סריטה מחורבנת אחת אתה לא יכול להסתדר איתה.
בצער וביגון רב, הודעתי גם שאני לא אוכל להגיע ולהמשיך את הלילה למסיבת יער הקטנה שאליה הוזמנתי, ואיתכם הסליחה חברים יקרים.
זהו, מה שנשאר לי לשבת עכשיו מול המחשב ולאכול את הלב (וזה אחרי שבדקתי את מצב הרגל של הילד, ונראה נכון לעכשיו שזה בסדר, נראה מה יגיד המחר)